| 7/2007
אין תשובות מסובכות,צריך רק לדעת לשאול...
אחרי שיכנועים רבים מצד גילי,קיבלתי את האומץ לפרסם את הפוסט הזה.
אני זוכרת את היום,את התאריך ואפילו את השעה המדוייקת בה הבטחתי לעצמי,נשבעתי שבחיים לא אתן לאנשים לקרוא אותי כמו ספר פתוח,הבטחתי לא לחשוף יותר מידי רגשות,נשבעתי לקחת את הרגשות שלי ולסגור אותם מאחורי חומה גבוהה ואטומה.
ועכשיו אחרי כל כך הרבה זמן אני שוב כותבת,פוסט פריקה,פוסט שמפורסם בשבילי.
אומנם זה לא דף ביומן פרטי,אולי אפילו לא המקום הנכון לכתוב בו,אבל אני מרגישה אבודה.
כאילו פניתי בפניה הלא נכונה,אני מרגישה את הבלבול,ואפילו את התיסכול הנובע ממנו.
למה כולם רואים משהו שאני לא מצליחה להבחין בו,למה כולם מזהירים אותי מפני בור באמצע הדרך,ואני אפילו לא מצליחה לראותו.שוב יש לי כל כך הרבה שאלות,שוב אני מרגישה שאין לי למי לפנות,אני יודעת שתמיד יש אנשים לצידי,אבל לאנשים האלה לא תמיד יש הסברים משכנעים,אני אעשה הכל בשביל להמשיך ולחיות בבועה,להמשיך ולהיפגע,ואחר כך לומר, הכל בסדר,דבר לא קרה.אני אמיתית, אני תמיד אגיד כשרע,אבל אף פעם,לא תצליחו להבין את הסיבה.אני מוכנה להקריב את עצמי למען אחרים,העיקר שיהיה להם טוב,לא משנה כמה קשה העול עבורי.בערך חמישה חודשים שלא בכיתי,אני שונאת להראות חלשה ליד אנשים,עבורי,בכי זה חולשה.ובסופ"ש הזה בכיתי יותר מידיי,לא הייתה לבכי הזה סיבה מוצדקת רק פעם אחת,ויחידה שאני יכולה לראות כנקודת טורפה ולומר,כאן לא יכולתי להתאפק...,אבל אני מרגישה הקלה,הוטב לי לאחר הבכי,אבל דווקא עכשיו,דווקא ברגע זה הדבר שהכי בא לי לעשות זה לבכות,סתם לשבת בחושך ולבכות,ולא כי רע לי,ולא כי טוב לי,אלא כי פשוט בא לי.אני לא רואה את התמונה המלאה,בפאזל שלי חסרה חתיכה וכולם מזהירים אותי את הולכת על חבל דק,אבל עבורי זה נראה כמו גשר ענק ורחב.
השאלה הנשאלת האם באמת אכפתם לכם ממני?כי לי תמיד אכפת ממכם.
אני רוצה חום,אני רוצה אהבה
אני כמו כל חייה בודדה
נודדת,לבדה בין החולות
נודדת אי שם,
לרוב במחולות
תמיד שמחה תמיד מאושרת,
תמיד אבודה ותמיד ניסתרת
הרגש שלי כבוי תחת שכבות
כה רבות,
הרגש שלי שונא להתגלות
אבל כשמגיעים לנקודת האל חזור.
אין שום פתח מילוט,
אין דרך לאחור.
אני פוחדת,פוחדת שלא אצליח לתת אמון באנשים,פוחדת שאני טועה בשיפוט של אנשים,פוחדת שאני טועה,פוחדת לאבד את התקווה.
אל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
