| 8/2007
חוסר מצב רוח מוחלט (בדידות ויגון)
משהו הזוי שכתבתי,כתוצאה מעצב,או אם נדייק בדידות.
אני יודעת שאני עושה הכל בשביל להיות שם,עושה הכל בשביל להרגיש ולממש את הרגש שלי,אני מוכנה לקפוץ מהגג ולעשות דברים מטורפים רק כדיי שישחררו אותי,וכן לפעמים אני מרגישה שכל המאמץ שלי בא בסוף לחינם,שואלת את עצמי,מה אני עושה במקום ההוא,באותו הזמן,שיכולתי לעשות מיליון דברים במקום,אבל השאלה היא לא האם יכולתי,אלא האם רציתי.
ואם לספר לכם את האמת לא רציתי להיום בשום מקום אחר,אפילו שנפגעתי,אפילו ששתקתי ולא אמרתי מילה,אפילו ששוב נסגרתי,אין מקום בו הייתי רוצה היות יותר,מאשר באותו המקום ובאותו הזמן.
אני מרגישה רע,לא שמחה וקופצנית כהרגלי,נורא רצינית,שקולה,לא יודעת מה עובר עלי,זה בערך כמו לתרום את גופך למדע ועוד לסמוך על המדענים שלא יעשו בך ניסויים.אולי זה באמת שווה את זה,אולי לא,אבל צריך לנסות כדיי לדעת מה התוצאות שמצפות לך בסוף,אז ניסיתי,קפצתי מהגג,התאבדתי,ותאמינו או לא,אני הגעתי למקום טוב יותר,למען האמת,חסרה לי ההרגשה של הדם הזורם בגופי,חסרה לי ההרגשה של לינשום אוויר,אבל עדיין אני לא מתחרטת על דבר.
כולנו נמות בסוף,רק שאני בחרתי את הדרך שלי.
את הורגת את עצמך בדרך שלך אמרו לי,מדכאת את עצמך ולא נותנת לעצמך להתבטא,הפסקת לצייר,הרגש שלך גוסס,את כבר לא רוקדת...
אין דבר שיכולתי לעשות נגד זה,פשוט נתתי לעצמי למות,ולקום לתחייה כבובה אחרת,בובה חדשה,אולי כבובה על חוטים,אבל מצבי העכשיוי טוב יותר.
אני מרגישה שהעטיפה שלי הפעם טובה יותר,יכולה להגן עלי טוב יותר מרטיבות,אולי איזה ילדה באמת תסתכל עלי בחנות ותגיד לאמא שלה שהיא רוצה בובה כמוני.אבל לצערי לבובות כמוני אין מה לעשות,אין למה לצפות ואפילו אין מישהו שיסתכל עליהן בחנות בחלון הראווה,כי בובות כמוני לא מוצגות בחלונות ראווה,לא מוצאים בובות עגומות כמוני בשום מקום חוץ מפח הפסולת של המפעל.
פעם איזה ילד מצא אותי אבל אחרי שהוא ראה את הפגם החמור בי הוא ישר זרק אותי,אחר כך בא עוד איזה אדם,בהתחלה חיבב אותי,הוא דיבר אלי, ותמיד אקשבתי לו וחשבתי,לו רק היה לי פה לומר לו את כל מחשבותי,לחלוק איתו את צערי,אך דבר לא השתנה הוא אדם,וככל אדם על פני כדור הארץ, לאחר שנמאס לו ממשהו הוא זורק אותו,וכך גם אותי אפילו שהייתי חברת נפשו הוא זרק אותי,גם כשממש באתי לספר לו ולחלוק איתו את אהבתי.
הרגש שלי מתקשר בכל מובן לשני הסיפורים האלה,אבל אלהשלא הבינו איך בדיוק,תודה בכל זאת על הקריאה ובהחלט מקווה שאתם אוהבים את הכתיבה שלי.
נמאס לי מחוסר התיקשורת הזה,מזה שאני כל פעם נסגרת ולא באמת מסוגלת לגלות לאנשים איך אני מרגישה או חושבת בקשר לדברים,יש כמה אנשים שמסוגלים לקרוא אותי כמו ספר פתוח,אבל אלה אנשים שמהם אני לא מסתירה את מחשבותי,והאנשים שבאמת חשוב לי שידעו על דעותי ומחשבותי לא מבינים על מה מדובר.
וזה כואב ומעצבן,שכל צעד אתה צריך לחזור 3 אחורה כדי להסביר למה עשית כרגע בדיוק את הצעד הזה.
עוד מעט מתחילה שנת הלימודים עם כל העומס של הפסיכומטרי,והעובדה שאני רוצה להצליח בו וגם בלימודים,ובעיקר יחד עם העובדה שאני רוצה נורא לעבוד,אני לא יודעת איך פיזית אוכל לעמוד בזה,אני לחוצה,רע לי,אני מרגישה מופנמת כי אין ביכולתי לחלוק את מחשבותי,אבל עדיין יש את ההנאות הקטנות של החיים,כמו עוגיות עדשים,או להשתכר ולקום עם הנגאובר או סתם לשדך חברה טובה למישהו.
ויחד עם כל הריבים שלי עם אמא,אני חושבת על לעבור לגור אצל אבא,אבל הוא לא צריך אותי שם,לא נראה לי שהוא בכלל יסכים,אבל אם לא אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי,אמצאה לעצמי מקום ואפרוס כנפיים ואעוף למקומות אחרים,למקומות רחוקים,מקומות בהם יהיה לי טוב יותר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
