| 9/2007
 לגעת בגבול ולא לחצות אותו -_-
שיעור כימיה:
וואו כמה שהתגעגעתי לשיעורי כימיה.
השיעור הראשון בכימיה שנמשך שלוש שעות היה אחד השיעורים הכיפיים שהיו לי.
איך לא,התחלנו אותו בחזרה מי המחמצן ומי המחזר,שטיין כמובן חימצן לכחול ואיך לא רומן חיזר עם זר פרחים כשהוא לבוש בגדי הבל(בגלל שהוא הוציא על הזר הון תועפות),או שזה היה ההפך,רק שאני כבר לא זוכרת את זה.
אחרי זה המשכנו אותו,עם סיפור בהמשכים שהלך בצורה הזויה ונשאר עם סוף מותח.
הוא הלך ככה:
-פעם היה שמוליקפוד שאהב כימיה וחצילים.
-ואז מכשפה מרושעת התחילה לשרוף ילדים קטנים,שבתגובה עשו פרצופים...
-רבים הראה הנחתום כאשר עכשיו הראה את פרצוף הנפקנית..
-בגירסא הראשונה:ושמה סבתא שיר והיא הלכה לשוק לקנות וודקה.(מאת רומן)
בגירסא השניה: ושמה סבא רומן והיא הלכה לשוק לקנות וודקה.(מאת שיר)
-וסבטלנה.ואז הפ טסו על השטיח החשמלי שלהם היישר לתוך פה של שלדג שאוכל נחושת לארוחתצהריים.השלדג הקיא אותם לכור הגרעיני של דימונה.
-ואז הוא גילה שיש לו שתי רגליים מיותרות וראה את הדבר בעזרת העין החמישית שלו והכל בגלל ענן האלקטרונים הכבד שהתפרץ מהקור...
-העז ששרר במעבדה האינטרקטיבית של הבצפר המחורבן הזה.
סוף אופטימי במיוחד...ומותח,קיצר הקיפוד המסכן שלא ממש קשור לסיפור התאבד במהלך העלילה עקב תגובת חימצון חיזור של נחושת,מטעמי חוסר בטיחות..
מה שהיה אחרי שיעור כימיה ובמשך היום:
אחרי זה הייתי צריכה לרוץ לתחנת הרכבת כדיי לא ממש קרובה להחלטה לנסוע לאשדוד,כל כך רציתי הייתה לי האפשרות והדרך אבל זה מה שק לאחר אותה,הייתיורה כשהאחריות והמחויבויות הקודמות צרובות לי במח.וזה לא משנה אם בסוף אני יוצאת סמרטוט.
היום דורין ניגשה אלי ושאלה אותי מה קורה איתי,למה אני נראת כל כך מותשת ועייפה,מרוחקת ומבואסת,אני מופתעת שמכל האנשים דווקא היא שמה לב,אבל אני מעריכה את זה,אני ממש לא התיפוס המבואס ואם אני מבואסת אז יש לי סיבה טובה לזה,ובהחלט הסיבה הספיקה לי מעל ומעבר,ונראה לי שלא רק לי.
מה שיש לי בראש:
נמאס לי להתלונן על כמה קשה לי ועד כמה אני לא מסתדרת עם הלימודים העבודה והפסיכומטרי,נמאס לי לנסות להבין למה לעזאזל כל שיחת טלפון שלי הופכת בסוף לריב טיפשי עם זה או אחר,כנראה שאני בתקופה כזאת שאני מתמוטטת תחת העומס הריגשי שאני לרוב נוטה לשמור לעצמי את המחשבות והרגשות שלי,נראה לי אני צריכה שק איגרוף במקום חברים,נמאס לי לפגוע בהם.
כל בן אדם שאיתו אני יכולה לדבר עסוק מידי מכדיי להקשיב,וגם אם הם פנויים זה פשוט מוחדר כל כך עמוק בתוכי שאין כבר טעם לנסות להסביר את עצמי לאף אחד,למדתי להסתדר לבד,תמיד היה ככה,וכך יהיה אני מניחה.
אתמול:
לאמא היה יום הולדת ולי תקעו מישמרת,שלא נדבר על זה שהבנות שעבדו איתי סידרו הכל כך שיצא בסוף שיעבירו אותי לסניף אחר,אבל זה כבר סיפור אחר,וכל מה שיש לי לומר שהצביעות נוזלת ממנו בכמויות.ובגלל כל הסיפור אני יותר לא עובדת בבגדי ים,היה לי יום כל כך רע אתמול שהכל קרה פשוט בסוג של דווקא כזה...קיצר פיטרו אותי אתמול וגם קיבלו אותי לעבודה,אני עובדת של המשביר מעכשיו ואין לי מושג מה התפקיד שלי..
למשמרת הגעתי 5 דקות לפני,בגלל שהייתי צריכה להגיע מהרצליה לעבור באורנג' כדי לתקן את הפאלפון לאחותי המפגרת,שאיכשהו הפילה אותו מתחת לאוטובוס נוסע,אחרי זה רצתי לקניון ובזמן הזה הספקתי לאכול תפוח,אחרי המשמרת שבה הייתי רוב הזמן מבואסת ,חזרתי הביתה ב11 וכל הבית היה מפוצץ אורחים ובמשפחה שלא היה לי כח אליה מלכתחילה,
ישר כשהם התחילו לזוז זזתי לשטוף כלים כי הייתי צריכה צלחת ומתוך הרגל המשכתי ושטפתי את כל מה שהיה בכיור,ואז אמא צרחה עלי למה לא סיימתי לשטוף את כל הצלחות שנמצאות על שולחן האוכל,קיצר במקום להגיד לי תודה על העזרה היא צרחה עלי,ניקינו את הבית ונשכבתי על המיטה באחת,ובערך תוך כדי זה הספקתי לריב עם פסח לפחות 4 פעמים,בסוף ניתקתי לו במשפט של "תדחוף את הפרופורציות שלך לתחת" ואני עדיין דוגלת בזה.קיצר היום הלך בצורה גרוע..הבוקר של היום היה עוד יותר נוראי אבל אין לי כח לספר על זה.
היום להפתעתי הרמתי טלפון לכמה חברים טובים שלי והטרדתי מישהו שמזמן הייתי צריכה להטריד לפי דעתי,חגי היה אמור לבוא אבל הוא היה עסוק אז אנחנו ניפגש בהזדמנות אחרת,דיברתי עם אינגה ואפילו הייתי אצלה,רצינו ללכת להתנחל אצל יון אבל לי יש מטלות קודמות כרגיל אז היא הלכה כנראה לבד,ציוני הבגרות הגיעו ואני ממש רוצה לראות אותם אבל אין לי את הקוד והקווים עמוסים מידיי,כך שאני אצטרך לסבול עד מחר,ומחר אני עובדת.כשאף אחד מהמעגל החברים המקורבים אלי לא מבין אותי ואת הסיבות שיש לי,וכשהם טוענים אחרת ואפילו לא מנסים להקשיב,אני אבודת עצות,כבר נמעס לי מהמצב הזה,נמאס לי לשמוע אותו הדבר מכל בן אדם שני שאני מחשיבה לחבר שלי,פשוט נמאס,לא יודעת מה לעשות כרגיל...נראה לי שהשם הקודם של הבלוג "להגיע לגבול היכולת, הרבה יותר מתאים לי כרגע,אני קורעת את עצמי בין כל מה שיש לי על הראש בין המטלות ואפילו מספיקה לריב עם אמא שלי בכל הזדמנות אפשרית,איזה כיף לי!
אין אדם יותר אופטימי ממני
אבל גם לי מותר לאבד
לפעמים תקווה.
אל'קה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
