| 10/2007
נשברתי.
זה עבר במוחי היום המון פעמים,זה שב וחזר על עצמו,
זה תמיד קורה לי כשאני חוששת ממה שאני עומדת לשמוע,
תמיד האינטואיציה מזהירה אותי ממה שעלול לקרות.
ושוב זה קורה,שוב אני דיכאונית,שוב הבכי חונק את נשימתי.
כואב לי ואין ביכולתי לפרט,כי חוששת אני להרוס.
עוברת עלי תקופה נורא מתסכלת,אני פוחדת לספר עליה לחברים הקרובים אלי ביותר,אני פוחדת לחלוק בכל מה שבאמת מטריד אותי,אני מעדיפה לחנוק את זה בתוכי,לומרות שקשה לי עם זה אני מעדיפה להסתדר לבד.קשה לי נורא להיות בבית הזה,סגורה בין 4 קירות,משתגעת לבד,אבל גם החברים לא עוזרים,כל הדברים שפעם שימחו אותי נראים כל כך בנאליים ושיגרתיים,אני צריכה להחליף מקום,צריכה לצאת מפה,נורא קשה לי לשבת פה ובעיקר לבד,אין לי את החצי שנה הזאת,אני לא אצליח בחיים להחזיק מעמד.אני מבואסת מזה כבר כמה ימים,רבה בלי סוף עם אמא שלא מבינה כלום,שלא אכפת לה,בין אם זה להתאבד ובין אם זה לעזוב את הבית,פשוט לא אכפת לה,לאבא אין אפשרות לעזור,ובתאחלס אני גם לא מצליחה לראות את עצמי בכל הסיפור,אני פשוט מיותרת,יש אנשים שאני חשובה להם,לפחות ככה אני בוחרת להאמין ויש אנשים שנורא חשובים לי,אבל עדין אין לי יותר את שמחת החיים,היא פשוט נעלמה,אני לא מצליחה להנות מהדברים הקטנים,מלקרוא ספר,מלשיר,מלצייר-לא ציירתי כבר 4 חודשים,מלהקשיב לסינגל חדש ולהתחרפן לצלילי השיר האהוב עלי,אין,הכל נעלם כאילו לא היה אף פעם.
אני מתנהגת כמו בן אדם חלש,אף פעם לא הגעתי לרמות כאלה של חוסר תקווה ואמון בעצמי,אף פעם לא חשבתי שאני באמת אוכל להיות תלויה במישהו שהוא לא אני,אני פוגעת בעצמי,מנסה לשקר לעצמי שהכל טוב ויפה,ומפנים כל כך כואב,קרשי התמיכה האחרונים התמוטטו,וכל חומות ההגנה שלי קורסות,וכואב לי עם זה,וקשה לי עם זה שאני חשופה,אף פעם לא חשפתי את העצב שבי,אף פעם לא סיפרתי על מה שהולך לי בבית ופתאום זה התפרץ,ובמקום ללכת להנות עם אדם שאני אוהבת אני חושבת על זה ששוב זה יסתיים בריב,ששוב זה יגרום לי לחתוך,ששוב הכל יחזור על עצמו,הכל קבוע מראש.
איבדתי את האמונה שלי,את האופטימיות שבי,הראיון הזה,הפאקינג ראיון הזה אשם בכל,למה לעזאזל לא יכולתי לשתוק,למה הייתי צריכה להזכיר את זה,והם חפרו וחפרו,והצליחו לשבור אותי,אני כל כך פגיעה עכשיו,ואין לי שום הגנה,ואני לא רוצה לבקש מאיש להגן עלי,אני חשופה לעיני כל,אני מתביישת במה שאני מקרינה,זה לא אמור להיות ככה,אני מתפרקת,
אני מודה בזה,הבית עושה לי רע,אמא שלי פותרת הכל בעזרת סטירה במקרה הטוב בשביל לסגור לי את הפה.
שיקרו לי במשך שנה שלמה,איך אני יכולה להאמין למישהו,איך אני יכולה להקשיב למשהו ולא לפקפק בזה שלא היה שם שומדבר מעבר,שלא היה מוסתר מאחורי זה עוד שקר,איך אני יכולה לבטוח באנשים,להיות בחברתם,אני פשוט לא מתאימה,פשוט מיותרת..
דיכאונית,בכיינית,מבואסת,טיפשה,שלא מבינה מה לעזאזל היא עושה פה..
ולצערי זאת אני.
"Michel"
Hey Michel how's life are you ok
I wonder if you ever think of me
It's been 9 years since that kiss
I can't help but reminisce
Hey Michel do you remember
We walked the street to the beat
Hand in hand you and me
Smiling faces so in love
Hoping that they all could see
That we belonged together you and me against the world
But we found out the hard way cause it wasn't meant to be
Now it's you and her I see
You were my first and worst love
And so it only could go wrong
But ain't that just the way you learn
Hey Michel I just wanted to let you know
That someone else has stolen my heart
And now another girl has caught your eye
That doesn't mean I don't think of you
I am just hoping she'll treat you right
Do you remember
How we walked the street to the beat
Hand in hand you and me
Smiling faces so in love
Hoping they all could see
That we belonged together you and me against the world
But we found out the hard way cause it wasn't meant to be
Now it is you and her I see
It was just a silly dream
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
