זה קרה די מזמן, שפגשתי אותו. תחילה זה הכל היה סתם חיפוש אחרי המהות,

לא באמת ידעתי מה חיפשתי...

פלירטטתי עם אחד אחר כך עם אחר, אבל תמיד שום דבר לא הסתדר

ואז התחילה לה שיחה מעניינת במיוחד עם לוחם אחד שאיבד את רוח הקרב שלו.

 למען האמת סתם אדם שהתייאש מחייו, שלא ידע את מקומו בעולם ואת יעודו,

הרגשתי כמוהו- וסוף סוף הוא היה לי למהות,הוא הפך את קיומי למשמעותי.

כשניפגשנו לראשונה הייתה זאת קטסטרופה לשמה, הלבוש שלו והניחוח דחו אותי עד מאוד.

לא ידעתי מה משמעותו של רגע גורלי זה, וכהרגלי נשמתי עמוק והמשכתי לפלרטט

כי מה כבר יכול היה לקרות במילא ליבי היה קפוא, ודלתותיו החלידו מן האהבה האחרונה

שנכנסה לה ולא רצתה לעזוב את הבניין.

לאחר עיסוי קצר וניסויון פטתי לנשק אותי, נכנסנו לים, 

התפללתי לטבוע באותו הרגע!

אך משהו מנה ממני זאת, משהו כל כך שונה בלוחם זה.

הלוחם לא התייאש וניסה פעם אחר פעם להקסים אותי, אך כל ניסיונותיו עלו על שירטון.

לבסוף הקסימני בבקבוק יין לבן- הרי שבשבילי אין דבר טוב מיין בכדי לדכא את המועקה שבליבי.

לגימה ועוד לגימה, וחשיבתי כבר מעורפלת...עוד לגימה ולגמרי כל ההגיון הטשטש,

כל נגיעה וליטוף הבאירו את כוונותיו של האביר חסר השיריון,

הוא נישק ואני נשקתי,עת עת נותרנו רק שנינו ערומים למחצה באפלה...זהו גמרנו פתאום נאמר.

היגעה הזמן לסיים ,בואי אני אלווה אותך לרכבך. 

כך נסתיים רגע גורלי זה, שנמשך בהתכתבויות מאולצות לאחר מכן ובניסיונות פתטיים לנסות

ולהחזיר את התשוקה של אותו יום שנדלקה אצלו אך מעולם לא בהרה אצלי.

נערה קפוא וחסרת רגשות מצאה את החצי המתאים לה, שרק הוא למרבה הפתעתה הצליח

להפשיר את ליבה, אך כשהוא התחיל לפעום והתשוקה התלהטה בו- הוא איחר את המועד

והאביר המשיך בחיפושיו אחר הלא נודע, אחר אותה מהות שהיא מצאה בו.

~ראשית, סליחה מאלינה ומכל שאר המגיבים שלה. פוסט זה לא נכתב על ידה אלא על ידי פריצה אישית בכדי להשאיר לה הודעה זו משום שאין באפשרותי לכתוב לה תגובה רגילה בתגובות על הפוסט הקודם עקב המחשב הדפוק שלי ~

אלינה היקרה לי ולכולנו....

כפי שהסברתי לך פעמים רבות אין שום דבר רע לפעמים בדיכאון (שכן כל ירידה היא תמיד לצורך עלייה כמו בכל שאר תחומי החיים(  בטח שהבכי הוא גם לא משהו פסול. אינני מבין גדול בביולוגיה כך שאני לא יכול להסביר לך את התופעה מדעית אבל יש משהו בבכי שמשחרר את הכאב, שהוא מנקה את כל הלכלוך שמצטבר בלב ובנפש ומוציא אותו החוצה אז תני לדמעות לזרום משום שבשילוב של הכתיבה הרי שכבר פתרת את החלק הראשון של הבעיה - הראית שאת בכל זאת לא נסגרת, שאת כן עדיין יכולה להיפתח ולדבר על הנושאים וזה הכי חשוב משום שלצבור הכל בפנים לא בריא, לא מבחינה ביולוגית (מקשה על להירדם ומאד קשה לתפקד ללא שינה) ולא מבחינה נפשית.

שנית, את ממש לא מיותרת לא לידידים שלך, לא לחבר שלך, לא לחברות שלך, לא לאבא שלך או לאחיות שלך. עצוב לי שאימא מתייחסת ככה לבת שלה והלוואי והייתי יודע מה עובר לה בתוך הראש כדי להביא לך הסבר הגיוני אבל אין לי, כך שאציע לך בינתיים זה חיבוק ממושך מכל הלב שיכסה אותך מפני הקור והרוע בחוץ ויגן עלייך מכל סטירה גופנית או נפשית (ומניסיון, אלו הרבה יותר כואבות) שאימא שלך תביא לך. אף שכבר קיבלת הצעה דומה מהחבר שלך, הרי שתדעי שגם חדרי הצנוע במעונות עומד תמיד פתוח לרשותך. הייתי מציע לך את ביתי אבל עם הצעקות בו, הרי שזה יהיה בשבילך כמו לברוח מן הפח אל הפחת.

אינך צריכה לפרט יותר כרגע, אם את מרגישה שהכתיבה קשה עלייך משום שזה סימן לעצור ותוכלי להמשיך שוב בעת שתרגישי בנוח. הבלוג הוא ראשית כל בשבילך ולמענך, כך שאנחנו הקוראים הנאמנים שלך נקרא כל פוסט בין אם הוא שמח ובין אם הוא עצוב ונגיב בהתאם. הרי זו מהות החברות האמיתית - להיות שם למען הצד השני לא רק מתי שהוא שמח וקופצני, אלא גם מתי שהוא עצוב וזקוק לנו יותר מתמיד. מה שאת עושה פה זה פשוט לכתוב על הדברים שקשים לך, משום שקצה להתמודד עם הכל ואף פעם אל תחששי לדבר עם רגשותייך ומה שעובר עלייך משום שזהו המבחן הטוב ביותר לבדוק מי יישאר עד סוף דברייך, כדי להקשיב לך (לא לדבר תוך כדי השיחה אלא פשוט להקשיב לך עד הסוף) כדי להביא לך חיבוק תומך, כדי שתדעי מי האנשים שיכולים גם לקרוא אותך מבלי שתצטרכי להוציא אף מילה וידעו רק על פי "היי" ו"סבבה" שלך מתי את שמחה או עצובה, עייפה או ערנית. אבל הכל תלוי בך ועד כמה שאת תתני לאנשים האלו להתקרב אלייך ומהיכרותי איתך את בכלל לא טיפשה, לא מבחינת ידע ולא מבחינת נסיון חיים, כך שהשילוב של שניהם הוא שבעזרתו תבחרי את אותם אנשים.

לא איבדת את שמחת החיים שלך או את היכולת שלך לדבר עם אנשים. עובדה שאנחנו עדיין מדברים ומדי פעם עולה לך חיוך אמיתי על הפנים. תמיד ציינת שרק מעטים בין האנשים שקרובים אלייך נחשבים על ידך כחברים טובים וקרובים. אין בכך שום דבר רע משום שעדיפה איכות על פני הכמות ואני מבטיח לך שאלו אשר באמת אוהבים אותך ואכפת להם ממך, תמיד יהיו שם לצדך בכל שעה אפשרית, מוקדמת או מאוחרת, בכדי להקשיב לך, לחבק אותך חזק חזק כדי לספוג את כל הכאב שלך ולספוג את הדמעות שלך ויעשו כמיטב יכולתם בכדי להעלות לך חיוך.על כן, אינך גם צריכה לבקש מאף אחד שיגן עלייך משום שידידים אמיתיים יראו עד כמה את חשופה ופגיעה ויעשו זאת בעצמם.

שולח לך חיבוק ענק ממושך ומוחץ (כמו של הדובונים ששנינו כה אוהבים) נוסף מכל הלב שיחמם אותך ויזכיר לך שיש גם כזה דבר כמו חום אנושי אוהב ואכפתי בעולם הזה, בין כל הרוע, ובסופו של דבר הטוב באמת ינצח – כל מה שנותר זה רק להאמין...
 

שלך, בהוקרה ובהערכה – Guardian of Forever