אבודה יותר מידי

מחשבות וזה כואב כמו סכין חד עמוק.

אני אוהבת את החיוך שלו,באמת,

אני אוהבת שהוא מתקרב,שואל.

אוהבת שהוא מתעניין בי ואני בו,

אוהבת לטייל איתו בתוך הים השחור.

אוהבת שהוא הופך את הגלים ליפים,

איך שהם נשברים על הסלע,זה חזק מאוד.

לפני זה לא סבלתי שחול נוגע לי ברגל,

שנאתי את הים הארור,אבל בזכותו אני לא.

אבל...

כשאני והוא יושבים קרוב קרוב לב אל לב,

עין חודרת לתוך עין חשוכה מוחלטת.

יש רק דבר אחד שאני לא יכולה להגיד,

כמה שקר ברגעים יפים כל כך שיכלו להיות הכל.

החדש והישן מתנגש,זה סימן להסתתר..מלחמה פורצת.

כשהיינו בנסיעה בתוך הרכב כל מה שחשבתי עליו לא מה שהוא חשב,

הוא אמר לרגע אחד עצר אצלי את המחשבה"את יודעת שזה ייגמר".

שרגע אחד יש לך משהו אבל רגע אחר פתאום זה יכול להיעלם,

הדבר היחיד שחשבתי אחרי המשפט המרגיז הזה,הוא עליו.

אבל למה כל פעם שהוא מתקרב אני רוצה לקחת צעד אחורה,

למה כל פעם שהוא מחמיא אני רוצה להיכנס לים ולטבוע.

למה כל פעם שהוא נחמד מתוק אליי ויש לו רצון טוב,

אני רק רוצה להתכסות בתוך המיטה ולא לצאת שנים.

זה לא נקרא חיים,זה נקרא התאבדות עצמית..מה אני עושה איתי?.

יותר מזה?

אין לי רישיון,אין לי אפילו תיאוריה והוא לימד אותי לנהוג ברכב,

הוא החזיק את ההגה כל פעם שסטתי מהכיוון הבטוח.

הוא אמר "אני נשאר לצידך אל תדאגי,אל תפחדי",

חזר והזכיר לי "את לא לבד בזה" וזה לא הרגיש טוב.

הוא העמיד בשורה את כל הכוכבים הכי נוצצים,

זה היה מראה של פעם בחיים,סרט קומדיה רומנטית.

הכי טוב לדפוק את הראש בקיר או כמו שאמר,

אני לוקח אותך לים מטביע אותך לכמה דקות.

מוציא אותך ואת כמו חדשה,מישהו צריך להעיר אותך כבר.

אז...הלבן עם הצבעים יפה לי.

מסתבר שזה לא היה כזה נורא,

ובכן בכיתי כל כך הרבה אתמול.

אבל...

מסתבר שהחיים מפתיעים מאוד,

פתאום באמת זה תפס לגביי.

זה פשוט היה חצי היום הכי מדהים,

אפילו השיחות היו מעניינות בטירוף.

כשניתקתי קשר עם אנשים ישנים,

לא חשבתי שאני ייצור מחדש שוב.

עכשיו כל מה שאני חושבת עליו,

מתנגש בישן ובחדש שאני רוצה.

כשיצאנו לכיוון הסרט ראיתי הרבה,

הסתכלתי על השוטר,זה היה קשה.

אבל נרגעתי כי מישהו הלך לצידי,

למישהו היה אכפת,מישהו היה נעים.

אני לא יודעת ואף פעם לא יידע מה יהיה,

אבל אני יודעת דבר אחד ומוחלט.

היה לי הכי כיף ואת החדש הזה,

אני רוצה לשמור בשבילי,חייבת.

בשביל שזה יקרה זוג אחד צריך להישאר,

ואני מסוגלת לעשות הכל,כל מה שצריך.

התערבנו בנינו שהכל יהיה בסדר,

ואנחנו נמשיך להכיר,אם לא?.

לא יודעת מה יהיה איתי,לא רוצה לחזור לשחור.

הלוואי גם לי מחכה משהו...הלוואי שיגיע כבר.

עברו לא מעט שנים אני סופרת בלב בשקט,

עוד תמונה למחיקה,עוד זיכרון שרוף נעלם.

עוד שם שאני אולי לא אזכור עוד מעט שיעבור,

עוד ליטוף בשיער שלא יחזור,ועוד שתיקה כזאת.

לא יודעת מה לכתוב היה לי כל כך הרבה לרשום,

משהו כמו "מה שלומך עכשיו,האם אתה באמת בסדר".

אתה בטח איתה בוודאי או שאולי גם לא אין לדעת,

אני רק מקווה שאם תהיה הבאה בתור,שתהיה טובה.

מעניין אם עדיין אתה שותה בירות,משתכר לפעמיים,

יוצא למועדונים,ומעשן מידי פעם נרגילות או סגריות.

סביר להניח שאני כבר לא במחשבות שלך יותר,

שאתה אפילו לא מתעניין בחצי ממה שעובר עלי.

וככה זה....

אבל אני שואלת את עצמי מכל הסיפורים ששומעת,

מה אם אחרי כל זה אולי יום אחד ניפגש בזמן אחר.

ונוכל אולי לנסות לבנות יד ביד משהו יפה ומוצלח,

משהו בריא ותקין אבל אני כבר לא מאמינה בכלום.

והחיוך הזה שלך?אני רואה אותו כמעט בכל בחור,

והנה משהו שצריך לכתוב "אז בסה"כ בסדר"שיהיה.

הכרתי מישהו אחר שיש לו חיוך מתוק כמו שלך דומה,

והצל של הבחור הזה הוא אתה,לפחות ככה מדמיינת.

מאיפה לאסוף כוחות ולהמשיך לנסות אם זה בכלל שווה,

אולי אני סתם קיימת בעולם הזה,הלוואי שמשוה יהיה.

משהו טוב,כנה,אמיתי,בלי הרבה ספק,בלי גבול וזמן שקובע.