זה לא הפתיע אותי. ראיתי את זה מגיע... כל התקופה האחרונה נעמדתי מולך המומה, בעוד שאתה רוטן בי בלי שום סיבה מוצדקת- שותקת ומנסה לפענח את המקרה. כנראה שכבר התרגלנו אחד לשניה ולא ידענו איך לעמוד בזה. הרגשתי שמה שהיה בינינו נשחק עם הזמן וכבר הולך ונעלם. זו פעם ראשונה אולי שאני לוקחת צעד אחורה בכל כך הרבה ביטחון והחלטיות.. הרי קשה לי להיות לבד.. אני משתדלת שלא לחשוב עליך יותר. כל כך יפייפה, וכל כך חבל שאתה לא מאפשר לעצמך להשקיע באהבה.. אני יודעת שקיים יותר טוב ממך, אני רק פשוט לא טובה בחיפושים ובכלל- קשה לי מאוד ליצור אינטראקציה עם גברים.. זה קורה לי בעיקר לאחרונה- כשבאוטובוס אני מחפשת לשבת בכל מקום רק לא ליד גבר, או למשל כשמישהו מתחיל איתי זה עושה בדיוק את ההיפך הגמור וגורם לי להירתע. מה לא בסדר בי? וכשאני כן בוחרת מישהו, אז הוא יוצא הכי מתוסבך מכולם.

בכל מקרה, הרבה דברים עוברים עליי לאחרונה. מאז לא מזמן אני לא אני, אני אחרת. אני השתגעתי ואני אסביר לכם גם למה.. לפעמים אי אפשר לספר את הכל למי שרוצים לספר לו, וככה ממש אבל ממש אי אפשר להתמודד עם דברים, זה רק גורם ליותר שיגעון.. הקושי לשמור בתוכי זה קושי שמעולם לא היה לי כי מעולם לא הצטרכתי לשמור בתוכי שום דבר. אבל כשזה משהו שנוגע לבנאדם שמאוד חשוב לי וחשובה לי הפרטיות שלו, אני מכבדת אותו ולא מספרת לאף אחד.

מה שעובר עליו עובר גם עליי כי אנחנו מאוד קרובים. וקשה לי מאוד והרחיקו אותו ממני, הרחיקו את הבנאדם היחידי שידע לגרום לי להתעודד בכל מצב מאתגר שהיה. גיליתי על עצמי שלשמור בבטן זו משימה מאוד לא פשוטה. גיליתי גם שבמצבים של קושי, הבנאדם שהיה אמור להיות "בן זוג" שלי- לא היה שם בשבילי. וכן- זו סיבה לפרידה. אם אין לי מישהו שיתמוך בי וזה רק אני שכל הזמן תומכת בו וזה חד-צדדי, אז אין לי מה לעשות איתו. ונכון, קשה להגיד את כל זה אחרי שהשקעתי ונתתי כל כך הרבה מעצמי בשביל שהקשר הזה יצליח נגד כל הסיכויים, אבל כל הזמן הזה לא הבנתי שבעצם הבעיה היא לא בי, אלא בו..... ובסוף השאלה המכרעת הייתה האם אני רואה אותי ואותו מתחתנים? והתשובה הייתה חד - משמעית : לא .

נגמר העניין. יוצאת לי לדרך חדשה, לחפש את האחד. נכון, זה נשמע ממש קלישאתי וחסר תוכן, אבל בואו נקווה שעדיין קיים המישהו האחד הזה ולא רק לי- לכל אחת בעולם הזה.