זה לא הפתיע אותי. ראיתי את זה מגיע... כל התקופה האחרונה נעמדתי מולך המומה, בעוד שאתה רוטן בי בלי שום סיבה מוצדקת- שותקת ומנסה לפענח את המקרה. כנראה שכבר התרגלנו אחד לשניה ולא ידענו איך לעמוד בזה. הרגשתי שמה שהיה בינינו נשחק עם הזמן וכבר הולך ונעלם. זו פעם ראשונה אולי שאני לוקחת צעד אחורה בכל כך הרבה ביטחון והחלטיות.. הרי קשה לי להיות לבד.. אני משתדלת שלא לחשוב עליך יותר. כל כך יפייפה, וכל כך חבל שאתה לא מאפשר לעצמך להשקיע באהבה.. אני יודעת שקיים יותר טוב ממך, אני רק פשוט לא טובה בחיפושים ובכלל- קשה לי מאוד ליצור אינטראקציה עם גברים.. זה קורה לי בעיקר לאחרונה- כשבאוטובוס אני מחפשת לשבת בכל מקום רק לא ליד גבר, או למשל כשמישהו מתחיל איתי זה עושה בדיוק את ההיפך הגמור וגורם לי להירתע. מה לא בסדר בי? וכשאני כן בוחרת מישהו, אז הוא יוצא הכי מתוסבך מכולם.

בכל מקרה, הרבה דברים עוברים עליי לאחרונה. מאז לא מזמן אני לא אני, אני אחרת. אני השתגעתי ואני אסביר לכם גם למה.. לפעמים אי אפשר לספר את הכל למי שרוצים לספר לו, וככה ממש אבל ממש אי אפשר להתמודד עם דברים, זה רק גורם ליותר שיגעון.. הקושי לשמור בתוכי זה קושי שמעולם לא היה לי כי מעולם לא הצטרכתי לשמור בתוכי שום דבר. אבל כשזה משהו שנוגע לבנאדם שמאוד חשוב לי וחשובה לי הפרטיות שלו, אני מכבדת אותו ולא מספרת לאף אחד.

מה שעובר עליו עובר גם עליי כי אנחנו מאוד קרובים. וקשה לי מאוד והרחיקו אותו ממני, הרחיקו את הבנאדם היחידי שידע לגרום לי להתעודד בכל מצב מאתגר שהיה. גיליתי על עצמי שלשמור בבטן זו משימה מאוד לא פשוטה. גיליתי גם שבמצבים של קושי, הבנאדם שהיה אמור להיות "בן זוג" שלי- לא היה שם בשבילי. וכן- זו סיבה לפרידה. אם אין לי מישהו שיתמוך בי וזה רק אני שכל הזמן תומכת בו וזה חד-צדדי, אז אין לי מה לעשות איתו. ונכון, קשה להגיד את כל זה אחרי שהשקעתי ונתתי כל כך הרבה מעצמי בשביל שהקשר הזה יצליח נגד כל הסיכויים, אבל כל הזמן הזה לא הבנתי שבעצם הבעיה היא לא בי, אלא בו..... ובסוף השאלה המכרעת הייתה האם אני רואה אותי ואותו מתחתנים? והתשובה הייתה חד - משמעית : לא .

נגמר העניין. יוצאת לי לדרך חדשה, לחפש את האחד. נכון, זה נשמע ממש קלישאתי וחסר תוכן, אבל בואו נקווה שעדיין קיים המישהו האחד הזה ולא רק לי- לכל אחת בעולם הזה.

אני לא חושבת שיש אנשים שבכוונה מתנהגים באופן רע. זה פשוט שהחברה הביאה אותם עם הזמן להפסיק להאמין בטוב שבאדם, ולכן הם מתאימים את עצמם לסביבתם. היום, הסביבה כבר לא תמימה כמו פעם אלא מניפולטיבית, סכסכנית, שקרנית, אגואיסטית, חסרת רחמים, ציניסטית, פוגענית, תובענית, משחקת באהבה כבמשחק מטקות.... מלחמות על כסף, על שלטון, על שטח וכו'

אני חושבת שמי שהצליח להישאר למרות הכל - תמים, אופטימי, שמח, אחד שלא נגרר אחרי כולם, אחד שלא משקר, שרואה את האחר ולא רק את עצמו, לא גונב, לא מקנא, לא שמח בעצב של אחר, ובקיצור אחד שהוא לא מה שכתבתי בפיסקה הקודמת - הוא ראוי להערכה והערצה.

אז אני ראויה להערכה והערצה, ואני רוצה להודות להוריי על החינוך הטוב שהקנו לי בחכמה; להתרחק מאלכוהול, סיגריות, נרגילות, סמים, קעקועים ועוד דברים שמסמלים הליכה אחרי עדר החברה. תודה על החינוך להגיד תמיד את האמת בטוב וברע, לשמוח בחלקי ולחייך גם כשרע.

צריך לדעת להסתכל על חצי הכוס המלא בכל מצב של קושי ורוע. צריך לדעת לנתח את המצב כמי שמסתכל מלמעלה ולא רק מהצד האחד. צריך להפסיק להיות פזיזים, להתמודד עם פחדים, לגלות עולם של חלומות, ולהגשימם.

מעל המיטה שלי בחדר, על התקרה, כתובה באנגלית השאלה: "What if all your dreams came true?" מה שמוביל בעצם לחיזוק החלומות שלי ולדרך שאינה קצרה אל המטרה. והריני לבשר לכם שהדרך לא פחות חשובה מהמטרה עצמה!.

אני חושבת שהחיים זזים מהר מדי, ועם זאת, ההתקדמות היא איטית מדי. למה שפשוט לא נפסיק להקשות על עצמנו בכל דבר, וניתן לעצמנו לזרום עם הלב, לזרום עם האינטואיציות, לפתח חושים של אמפתיה, ערבות הדדית, בטחון ואמון אחד בשני? - שכל אלה דברים שבחיים לא דמיינתי בילדותי שלא קיימים בחברה עוד. הרי אין מצב שזה כבר לא קיים. לאן התמימות והיושר נעלמו? לאן? חייבים למצוא אותם בדחיפות כי אם לא נתעורר בקרוב העולם ייהפך נוראי כפליים.

אבא שלי חושב שבקרוב יגיע סוף העולם כי, לדעתו, אין מצב שנמשיך "להתפתח" ו"להתקדם" עוד הרבה מכאן. הוא חושב שהמעגליות הזו נועדה בשביל שהרוע לא ישתלט על העולם מרוב הידרדרות החברה, כך שכל התהליך יתחיל מחדש אבל בעולם אחר, בכוכב אחר שדומה לעולמנו.

העולם שלי הוא אני. אז אם נתרכז רגע בי, אני רוצה להגיד שהחיים שלי זה מוזיקה ואהבה. ואם הייתם אומרים לי לבחור בין שני הדברים הללו לא יודעת מה הייתי בוחרת. אני חושבת שאהבה, כי בזכות האהבה יש לי כוח להמשיך ולא לוותר אף פעם. ואני אעשה כל מה שנדרש בשביל שהאהבה שלי תתממש, אבל דברים שאינם קיצוניים.... כמו למשל אבטל את הכעסים שלי והקינאה שלי בשביל שלא יווצר מתח ביני ובינו, אתן לו לבחור מתי לראות אותי ומתי לא, בשביל לא להלחיץ אותו יותר ממה שהוא כבר לחוץ, אשתדל להבין אותו בכל מצב נתון בגבול הטעם הטוב, והבטחתי לעצמי שאני אוכיח לו שאהבה יכולה להיות גם טהורה, אמיתית וכנה. כי אין מה לעשות, הבנאדם כבר התרגל שמתעללים בו, שלא מעריכים אותו, שמשקרים לו, שנוהגים במניפולטיביות כלפיו וכו'. ואני בסך הכל רוצה להיות מאושרת, ולהסב לו אושר.

אני יודעת. אני יודעת שעל זה אני שווה המון. והלוואי שהיו יותר בנות כמוני בעולם הזה. והלוואי שהמצב ישתנה בקרוב כי אני כבר לא יודעת מה עוד לעשות. אני כותבת ומלחינה שירים, אני מעלה אותם ליוטיוב בתקווה לשנות משהו לטובה בחברה, ובינתיים המצב הנוכחי הוא שבנות זה עם חרא: בחורה לא יכולה לסמוך על בחורה, וגבר לא יכול לסמוך על בחורה. אני יכולה מהבחינה הזו ממש להבין את הגברים שפשוט בחרו לא לאהוב נשים אלא גברים. ועדיין, זה לא אמור להיות ככה. אישה צריכה להיות נאהבת, כנה ומתוקה. ולא מנוקרת, רעה ומגעילה.

"אם אני יודעת היום מה אני רוצה,

איפה להיות, עם מי להיות,

אילו חלומות לנסות להגשים,

זה בזכותך.

אם היום אני אדם יותר טוב,

זה בזכותך.

כי אתה אוהב אותי,

והאהבה שלך עוזרת לי להבריא,

היא עושה אותי מאושרת.

היא גורמת לי לחיות.

ואני לא רוצה לאבד את כל זה."

♥