לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The one who writes


החיים הלא צפויים, עם זאת הצפויים מאז גיל ההתבגרות

כינוי:  Theonewhowrites

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2021    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

9/2021

החבר הראשון שלי


 

אני בת ה14 תמיד חשבה שתשאר ללא חבר. טוב נו, אז חשבה.

(***טריגר מיניות - לחץ מבן זוג, תיאורים)

מערכת היחסים הראשונה שלי הייתה בגיל 17, והוא היה בן 16.

התחברנו באפליקציה להכרויות של בני נוער באינטרנט ואחרי חודשיים של דיבורים באינטרנט החלטנו להפגש בתל אביב, העיר הגדולה.

הפגישה הראשונה היה בין הדברים הכי מלחיצים שחוויתי נכון לאותה התקופה.

הגעתי לפני הזמן, מה שאחרי זה בירכתי עליו ממעמקי ליבי, כי הבטן שלי התכווצה והייתה קרובה להווצר סיטואציה לא נעימה אם לא הייתי מספיקה לשירותים(TMI? חחח).

ביציאה מהשירותים ישר הלכתי לכיוון שבו החלטנו להפגש. לבשתי חולצה לבנה, ג'ינס, ואודם אדום. כן, לגמרי כיוונתי לא להתנשק איתו בדייט הראשון.

ראיתי אותו חמוד עומד שם, מחזיק ורד ביד ונראה לא פחות לחוץ ממני. התחבקנו, שמתי לב שהוא מרגיש יותר נמוך משחשבתי, הוא החמיא לי שאני יפה וכמובן שעניתי "תודה גם אתה".

המשכנו ללכת, הלכנו המון זמן, לא זכור לי על מה דיברנו, אם בכלל...בעיקר בחנו את הסביבה וניסינו לא למות מלחץ ובושה תוך כדי.

אחרי כמה שעות הייתי צריכה כבר ללכת, הוא רצה לנשק אותי ושאל אותי כמה פעמים, אך כמה פעמים הוא נענה ב"לא".

הוא ליווה אותי לתחנת אוטובוס נישק אותי בלחי ועף להספיק לאוטובוס שלו.

 

 

הנשיקה הראשונה הייתה גם היא הייתה בתל אביב. נשיקה שנוצרה כי הוא לחץ עליי לאורך כל היום שהיינו ביחד להתנשק. זו הייתה נשיקה מלאת רוק מצידו והממוןןן שיניים. לא יכולתי להחזיק את עצמי והתפוצצתי מצחוק, הוא נעלב. בהמשך הסברתי לו איך אני חושבת שנכון לטעמי להתנשק.

 

החוויה המינית הראשונה שלי הייתה איתו. חשוב לציין שהיא הייתה בהסכמה מצידי, למרות שלא הייתי מוכנה ב100% וכן הרגשתי לחץ מצדו.

זה היה כשהגעתי אליו הביתה, תכננו כך שההורים שלו לא יהיו בבית.

הוא נתן לי לאכול את הקוסקוס והשניצל (המאוד תפלים) שאמא שלו הכינה, אך מחוסר נעימות אף אמרתי לו שימסור לה שהאוכל ממש טעים.

נכנסנו לחדר, התנשקנו, ובאיזשהו שלב הוא הוריד בגדים עד לתחתונים.

אני, הייתי מאוד לא בטוחה בעצמי. פחדתי שמישהו יראה את הגוף שלי. התביישתי לחשוף אותו מול אחותי, אמא שלי, או אפילו בים, אז לחשוף אותו מול זכר?

יצאו הדברים כך שהוא הוריד לי את החזייה והתחיל למצוץ לי את הפטמות - מה שהיה מאוד מוזר ואפילו כואב. בסוף, הוא גם הוריד את התחתונים שלו. 

הוא ביקש שאני ארד לו, אבל אני פחדתי. במחשבה לאחור לא היה לו אכפת, כי כשהחלטתי לרדת לו בעיניים עצומות כי לא הייתי מוכנה להסתכל על האיבר שלו, הוא לא עצר אותי ולא שאל שלומי. אני זוכרת שהוא לא היה מאוד גדול, ממוצע פלוס - אבל עבה יחסית, ככה שהיה לי קשה בפעם הראשונה לעשות משהו. הייתי נורא מבולבלת.

בסוף פתחתי את העיניים, אך עדיין הייתי מאוד מבולבלת.

לגעת באיבר המין שלי לא נתתי לו. אפילו לא להסתכל. פחד שליווה אותי המון זמן וגם לאורך מערכת היחסים שלנו.

 

הבחורון, או שעליי להגיד ילדון..לא היה קשוב במיוחד לצרכים שלי. להגיד את האמת, לא בטוחה אם הוא אי פעם הרגיש אליי רגשות רומנטיים..רציתי בעיקר חום והאהבה - והדבר היחיד שהוא כיוון אליו זה מיניות. באותו השלב בחיים, זה הספיק לי.

באמת אהבתי אותו, הרגשתי נחשקת, שהוא אוהב את הגוף שלי למרות, ולא בזכות.

לאורך כל שנת הזוגיות שלנו, לא קיימנו יחסי מין. לא נתתי לו לגעת לי באיבר מין. והיחסים בינינו הסתכמו ב-נפגשים>אוכל->סיבוב באיזשהו מקום ->התמזמזויות >אני מנסה לספק אותו אוראלית או ביד ולא מצליחה ->הוא מאונן וגומר עליי>סיבוב נוסף באיזשהו מקום >כל אחד הולך לביתו.

לא היה חיבוק, נשיקה, לנסות לגרום לי להרגיש בנוח כדי להפתח בפניו.

כל האקטים המיניים שכן היו לנו היו תמיד במקומות ציבוריים, במסדרונות נטושים, חדרי מדרגות ועוד.

0 אינטימיות, 0 רומנטיקה, 0 סיפוק מיני, ו0 תקשורת זוגית.

אפשר להפיל את זה על הגיל, אולי על חוסר החינוך וההסברה, חוסר הניסיון...אבל מה שבטוח התוצאה הייתה אחת.

 

לאחר כשנה של זוגיות, הבחור החליט להפרד ממני בהודעה. יום לפני דיברנו בשיחת ידאו וכבר שם הוא דאג לציין שהוא מרגיש שיש בינינו חוסר התאמה מינית ולא מתאים לו להפגש רק כמות מסוימת של פעמים בשבוע - המרחק גדול לו מידי.

הרגשתי את הלב שלי נקרע לחתיכות. בכיתי כמו שלא בכיתי על אף אחד. הרגשתי שהוא האהבה הראשונה והאחרונה שלי. הרגשתי שבזבזתי את השנה הזאת על כלום ושום דבר.

החלטתי לכתוב לו מכתב ולשלוח לו בדואר, מה שכמובן לא קרה כי דואר ישראל...או שפשוט כשביקשתי מאמא שלי לשלוח אותו והיא החליטה שיותר טוב בשבילי שלא.

היא צדקה, אך אני הייתי ילדה מטומטמת. צילמתי את המכתב לפני ששלחתי אותו, אז שלחתי את צילומי המכתב.

99% מהמכתב, האשמתי בעיקר את עצמי בפרידה - שהייתי לא טובה מספיק, לא בשלה מספיק, לא קשובה ומתחשבת מספיק. 

היום זה צורם לי מאוד.

בכיתי עליו כמעט כל יום למשך יותר מחודשיים. הכאב שהרגשתי, היה כואב מכל דבר שהרגשתי בחיי. היה אפילו שלב שהרגשתי שאני אמות, לא כי רציתי, אלא שהכאב היה גדול מידי. נתמכתי במשפחה ובחברים, העסקתי את עצמי בכל דבר אפשרי, השקעתי מאוד בלימודים, ויצאתי מזה.

 

כמובן שלא פירטתי את כל מה שהיה ביחסים בינינו, והצגתי רק את הצד שלי השלילי בסיפור. מניחה שמהצד השני אולי הכל נראה אחרת או רק חלקית.

מה שכן, בשבילי מערכת היחסים הזאת היוותה קפיצה לבגרות שלי.

הבנה של מה אני רוצה בחיים. מהבן זוג שלי, מהחוויות המיניות שלי, ואפילו מעצמי.

 

בעיקר הבנתי, שזו ממש לא הייתה האהבה הראשונה שלי.

מגיע לי יותר מזה, יהיה לי יותר מזה, ואני בחיים לא אתן לעצמי לסבול ככה.

 

 

 

נכתב על ידי Theonewhowrites , 15/9/2021 23:40   בקטגוריות אהבה ויחסים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הביטחון העצמי שלי


איך אפשר לכתוב על משהו לא קיים? 

 

טריגר על אכילה רגשית, שנאה עצמית, דיכאון והפרעות נפשיות נוספות

 

 

הלילה הזה הביא אותי למחשבות עמוקות עם עצמי.

הרי ברור שאני כבר הרבה מאוד שנים חסרת ביטחון, זה לא משהו שקרה בין לילה אחד.

מהילדות הייתי ילדה ביישנית. למה? אלוהים יודע. אה רגע...(נא לחזור על השורה הראשונה) יכולתי למות מבושה רק אם פנו אלי או הסתכלו לי בעיניים, במיוחד ולרוב אנשים זרים.

בגיל 7 כבר שלחו אותי לריקודים סלונים, ששם נפתחתי מבחינה חברתית ובמתית בצורה די משמעותית.

עד גיל 13, כבר הספקתי לעבור אין ספור גידופים על איך שאני נראת, שאני שמנה מידי, ביישנית מידי. הבטן מבחינת אמא שלי, תופרת השמלות שלי ושאר העולם מסתבר, הייתה הבעיה הכי גדולה בעולם. הזרועות שמנות מדי, וכך גם היריכיים. רגליים עקומות וגב מכופף

אז כבר התחלתי להלחם על פרישה מהריקודים, שזו הייתה באמת מלחמה - עם כל הכוחות שנשארו לי מהשנים שעשיתי משהו שלא נהנתי ממנו, אחרי כל ההערות, הנזיפות, הצעקות, הדיאטות המוזרות.

 

רק עכשיו אני מבינה, שרק אז התחיל המסע שלי.

שקעתי לדיכאון, שאף אחד לא לקח ברצינות חוץ מחברה אחת.

אכלתי את הרגשות שלי. עצובה? אכלתי. משועממת? אכלתי. ישנה?אכלתי. סתם. עליתי המון במשקל וזה היה נראה לעין. גם אז ההערות לא התעכבו לבוא, מהמשפחה בעיקר.

חשוב לי לציין, למען האמת, עד גיל 13-14, לא חשבתי על הגוף שלי בשום צורה - בין אם חיובית או שלילית.

הבעיה שההערות, ההעלבות והגידופים, נצברו עם הזמן וזה התחיל להתבטא בחומרה בשלב מאוחר יותר. השנאה עצמית נצברה וגברה מיום ליום.

מגיל 15 הדברים טיפה נרגעו, אך השנאה העצמית תמיד הייתה ברקע. לא משנה כמה אני מוצלחת, נעימה, חברותית, בעלת חוש הומור, נאהבת...אה רגע אני שמנה. 

 

כיום,  הבעיה שלי חמורה יותר.

לא בטוחה עד כמה היא מעורבת עם הפרעות נפשיות שלא מטופלות, אך היא בהחלט גוזלת ממני כל טיפת אנרגייה.

מבחינת הנראות, מאז גיל 15 עליתי אף יותר במשקל. דרסטית. אני מסתכלת על עצמי במראה, יש ימים שרואה את עצמי ולא מחבבת במיוחד אך מנסה להסתכל על הדברים החיוביים, ויש ימים שאני רואה את עצמי כגוש שומן: שדיים נופלות עם סימני מתיחה, בטן גדולה עם סימני מתיחה, רגליים עם צלוליט, עור פנים מנומש עם פצעים לסירוגין. ואיך יכולתי לשכוח? הגב..שעושה לי את המוות ונראה יותר כמו רולים של בצק.

 

אבל עזבו את זה.

מה שגורם לי לבכות בימים אלה, זה לא המראה שלי. דווקא איתו אני במצב יציב.

זה האופי שלי.

אני לא מחבבת את עצמי באופי כבן אדם.

לא כי אני רעה, בריונית, שקרנית, או דברים בסגנון.

אלא כי אני לא מי שאני רוצה להיות, או לא משדרת את מי שאני באמת. אולי שניהם ביחד.

יכול להיות שזה נובע מחוסר היכרות עם עצמי, אני עדיין צעירה, לא נחשפתי ולא חושפת את עצמי לעולם הגדול.

עם זאת, הביישנות שלי, חשיבת היתר שלי, המביכות שלי, חוסר היכולת שלי להגיד את דעתי בקול וביטחון, אי המסוגלות להגן על דברים החשובים עליי (אלא אם בתנאי שקמתי במצב רוח לוחמני היום), חוסר היכולת להפתח בפני אנשים, לפתח שיחות, להינות מהחיים. הכבדות שלי, ולא במובן הפיזי.

אני פשוט לא אוהבת את עצמי כבן אדם. נוסף להכל נהייתי עצבנית, חסרת סבלנות. חסרת אכפתיות אפילו כלפי הקרובים אליי.

מרגישה שפשוט אני לא הבן אדם שאני רוצה להיות בעתיד, ונתקלת במחסום רגשי מאוד קשה.

מרגישה שחוסר ביטחון הפך כבר לחלק מהאופי שלי, או שרובו.

 

 

חוסר ביטחון זו המגבלה הכי גדולה שלי בחיים.

נכתב על ידי Theonewhowrites , 15/9/2021 03:07  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTheonewhowrites אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Theonewhowrites ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)