The one who writes

עדיין מנסה לחשוב מה לכתוב פה.

עבר כל כך הרבה זמן.

מילדה מתוסבכת שנלחצת מכל דבר הפכתי להיות לבחורה מתוסבכת שנלחצת מכל דבר.

לאחרונה התחלתי להרגיש המון בדידות. חוסר שייכות. כאילו קארמה מכה בי כמו כלבה.

איכשהו, מצאתי את עצמי חוזרת לפה. המקום שבו הייתי מבלה עד השעות הקטנות של הלילה בקריאת סיפורים, חוויות מהחיים וסתם חפירות של גיל ההתבגרות.

יכול להיות שהשתגעתי.

יכול להיות שמחפשת נחמה, את האיזור הבטוח, שקצת מחזיר אותי לילדות.

בצפייה ברשימת המטרות שלי, לא יכולה להפסיק לחשוב בכמה דברים לא חשובים התרכזתי.

אז אני, שדואגת מהעבר, תרגעי, הכל בסדר. 

אמנם את לא תרזי במיוחד...אבל את תצאי לטיולים, תוציאי תעודת בגרות מעולה, תלמדי איך להתמודד עם ההורים שלך אה ו...את תתנשקי, אפילו יהיה לך חבר.

תאמיני או לא, את תהיי סטודנטית.

מה שכן, תנצלי את הזמן בחממת המשפחה והחברים שלך. זה לא יהיה ככה לתמיד.

אה ובלי להפחיד...ככל הנראה תקבלי כאפה מהחיים.

יודעת שהמקום הזה מת, אבל זה בשביל הנפש שלי, שלא יקרה לה דבר קצת דומה.