לא גיביתי את הבלוג. לא את הבלוג הזה, וגם לא את הקודם לו. לא קראתי פוסטים ישנים מהבלוגים שלי כל השנה-וחצי האחרונות, בערך מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. במהלך התקופה הזאת, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, בחרתי באמת לקחת אחריות על החיים שלי. התעוררתי. 

קראתי אתמול בלילה דברים שכתבתי פה פעם. חזרתי אחורה ועד אחורה. כנראה, זה לא במקרה שרק עכשיו חיפשתי קטע מסוים מהבלוג הזה. אני מאמינה שהדברים מגיעים כשאני מוכנה להתמודד איתם. היה לי קשה לקרוא ובכל זאת המשכתי, בלי לחפש משהו מסויים. שמתי לב כמה קל לי לשפוט את עצמי ולבקר את המילים שכתבתי. זה גם מה שעשיתי בהתחלה. עד שהפסקתי. בחרתי רק לראות. לא לשפוט, לא לכעוס, לא להאשים. רק לראות את עצמי אז, כותבת את המילים שכתבתי, חווה את הכאב שחוויתי. וככל שראיתי נזכרתי כמה כאב לי אז. אז, בעודי כותבת את המילים שכתבתי, ואז במציאות שיצרתי. 

ראיתי כמה סבל נכח שם. אני מצליחה לראות היום כמה סבל ייצרתי לעצמי ומסביבי. זה מה שהכרתי, זה מה שידעתי לעשות אז. פעלתי שוב ושוב מתוך דפוסים שנטמנו בי כל כך חזק, בין אם ידעתי או לא, בין אם רציתי או לא. כשרק ראיתי, איפשרתי לעצמי לבחור אחרת. גם אם זה רק לרגע. איפשרתי לעצמי לראות ולחוש את הכאב. אותו כאב שקיים פה, ממש עכשיו. 

אני יכולה עכשיו לסלוח במקום להאשים, להבין במקום לכעוס, לקבל ולא להתאכזב. לאט לאט. הדרך שלי עוד ארוכה, אבל יש לי כיוון. לא הייתי מגיעה לדרך הזו בלי כל הצעדים שעברתי לפני כן. לא קיבלתי את הגוף הזה כדי לפגוע, לא בעצמי ולא באף אחד אחר. 

אני רואה את האור. 

/ 

הפטוניות בחצר פורחות עכשיו

זה לא סתם