הצד האפל של האהבה

אני רוצה להוציא אותך מאזור-הנוחות
ולהביא אותך לאזור הנחות
 את כבר יודעת שאיני שגרתי,
את יודעת שאני שרירותי.

אבל עוד אינך יודעת מספיק.

שלא באשמתך, 
 עדיין לא הספקת...
  אבל לא אפסיק,
עד שתפסקי רגלייך, מתודעה מלאה.

אנוכי כמדבר
 אמנם מכנה עצמי ים,
אך אני מדבר על ישימון
של מים.

הביני, 
 את הציה קשה להכיר
וכבר למדת שאיני מוותר לעולם,
אף לא למרחבים הפראיים בתבל...
 אז עתה אסביר-
מתוך עולם המובנים שלך.

המדבר, התגלמות האלוהים,
הוא זכר ונקבה (ציה לא קשורה לצי בים)
הוא מוות
וחיים.

מסענו יחל בלבן, 
השנהב הבוהק של 
מדבריות אלסקה.
תחשפי לצד ההדור שלי
המקרין הודו;
 הצד שמסנוור עינייך בשמש
ואת צריכה לגונן עליהן, כדי שלא יבערו בחוריהן.
הקור שם חודר לעצמות,
זהו קור הדם-הכחול (ממתיק סיפורים בכיחלון שפתיים)
 אל תדאגי, אני אחמם אותך.

פעם היינו מוצאים שם אוקיאנוס
קרחונים
 נוצצים כיהלומים,
חבריה הטובים ביותר של האישה,
 שאת.
כסוכריות המנטה החריפות ההן,
שבעבר היו מוצצים וטועמים, 
כמו בלעו תרופה מרה.
אבל אני מע"ר מנוסה,

יש לי תרופה טובה לתת לך למצוץ.

כיום,
הם אינם...
 אף אני לא מסוגל לכוחה האינסופי
של החמה שהמיסה;
ידידתי הטובה מעל האדמה.
***

אך חכי, עוד לא סיימנו את השיעור.
 אאסוף אותך ברצועה,
  כדי שלא תברחי לשום-מקום;
זה מפחיד! אני יודע.

אוביל אותך בצהוב-הצהוב הזה
כשפחת gor יקרה,
להרים של סלעים,
אבנים 
וישימון... בלילה אפל.
כדי שתחושי בקרה הקפואה
והמעבר החד מהכפור הצחור,
יהיה נסבל יותר...
כששנית תבקר, האורחת בעולמנו,
ידידתי החמימה,
בבוקר המחרת
 ותפסעי יחפנית בחול הלוהט-
אז, ההנחות יסתיימו,
הטיפול המיוחד יתחיל.

בלילה התענגנו בשקט המוחלט,
שתיקת אל חי-
קול דממה דקה.
 ועשינו כמובן דברים, חילולים,
שהשתיקה נאה להם.
 ועכשיו יקירה,
המאמינה מבין שנינו,
תאלצי לכפר על התנהגותי, 
שאינה צנועה בעליל!

שפתיים יבשות יסדקו
 עור מלהיט יבער
  סלעים קטנים יחצבו ברגלייך
   וקוצים גם-כן.
זו הדרך שאת צריכה ללכת,
כדי באמת לדעת אותי.

 אך מחשבותייך ינדדו כפאטה-מורגנה, כגלי ים- וכחולות נודדים... (תללים בקרקע)
ראשך יהיה ב-subspace, כשתגלי
כמה חיים יש בישימון הזה- 
רק לדעת איפה לחפור, מי תהום.

 וכשנגיע לנווה-המדבר (כותב ה' למרות שיש מאות כמוהו, כי יהיה זה האחד רק שלנו) 
ונשכב אני ואת לבדנו תחת הרקיע

ונצפה בשמיים זרועי הכוכבים- 
אבני חן קוסמיות... 
 ותפעמי!
כי המתנה שהנני מבקש לתת לך
לא תסולא בפז.
***

 ולבסוף נהיה חלל,
פוטנציאל טהור...
מדבר של ריק הקיים בין שני גלי-קול,
המותירים שובל קצוף של אין;
 ומשם נגדל שנינו יחד ונתפתח,
לאופרה פנטומית מרתקת!

מגדלור

כשספינת-חלומותייך תתנפץ על שרטון המציאות

תצופי גלמודה.

במים-הרחבים על-גבי אסדת-ההצלה.

בים-השחור, נקודה

קטנטנה,

בין מים של מטה למים שמעלה;

בלילה-כחול-קודר.

אבודה.

שטת בחלומך לארץ רחוקה,

במפה ארץ לעולם-לא.

ההזיה הייתה צלולה,

בהית אותה בעיניו של הנחש.

לשונו החלקלקה כעלוות-הגל

לחששה באוזנייך פנטזיה שקופה.

ואז ביכר אבן-היסוד באוקיאנוס,

על-פנייך.

מורל בשפל

 תוהה איך תשרדי כך?

הגלים בגאות, נפילים על אסדתך,

מאיימים להטביע אותך בצערך.

הפיראטים עינם בכוס,

עינייך שלך מחוברות חיבור קוסמי לים

דמעות.

(שלא תהפכי לניצב-מלח באמצע)

צער.

אסור להביט לאחור,

לעבר

השגיאות ששלחו אותך הנה.

שימי מבטך באופק החשוך,

אהיה לך אבוקה

לחוף-מבטחים.

בלאט,

משואה אחת עוצמתית וברורה

לאט-לאט תרה סביב.

חזיתי בספינות שנטרפות למרגלותיי,

 כנשים זוחלות על ברכיהן.

צפיתי בכרישים הטורפים-

קרבנות תמימים.

ממרום-גובהי משקיף לכל-עבר

רואה הכול.

העין-שבשמיים.

שלחתי לך את השחפים.

גם הם לקחו חלקם בגלגל-החיים

של ההצלה,

במימי-הזיכרונות האפלים.

לובנם הבוהק- צחור החלטי.

נושאי-המסר הטהור,

"אכול רק מה שהנך צריך".

הם חברו אלי במטרה,

לרעות כבשים-טועות,

שדרכן התרסקה על אבני-הראשה

של היקום.

בלילות תבלבלי אותם בוודאי

עם הכוכבים המנצנצים;

אך קריאתם, אין דומה לה-

גלי-קול מפלחים את השלווה

היישר אל שכלך הישר.

אני סומך עליהם להוביל אותך אלי,

קרני-האור האדירות

יעשו את השאר.

אני הוא

...

השיכונים מלאו שלכת, ניחוח של גרגר-הנחלים באוויר הלח. מדרכות עטו חום וצהוב- עלים.

רוח קרירה מלחשת ורשרושם הענוג של ענפים עירומים.

 שדרה  מנגנת, פיוטי סתיו ביום סגריר. עורבים אפרוריים פוכרים כנפיים- צפודים.

גזעי אילנות עדינים נטמעים בגוונים שמימיים.

 בחלון-ראווה, ניצבת גלמודה, בובה ללא מחלפותיה.

לא ניע-לא ניד, איננה משה ממקומה. אינה יכולה, אסורה.

 אנוכי הצבתיה שם, על רקע צחור, חלק ומצוחצח למשעי.

הבעתה חולמנית, הגיג מרוחק משוטט בשכלה, צועני-

חסר משכן קבע, ארעי בלבד; עד שנוע-ינוע לדמות השייכת לאחר.

 חיוך-דק נסוך על שפתי השושנה הוורדרדים שלה; היא יודעת שהנה אני מביט בה בתשוקה.

חיוורונה הולם את...

והמאור הקודר בחוץ הולך וכבה לאיטו.

 הנני עומד לבדי על פסיפס ערמוני אל מול הוויטרינה, מגניב מבט בקרן-רחוב ומשקיף בחטף על הסמטאות; דומה כמחכה שיחלפו עוברי-אורח מדשדשים באקראי ויבחינו בנוי הקפוא, המהפנט הזה.

אך לאו- זהו החן רק שלי לבדי ואינו הבל אלא אמת-צרופה. אינו זקוק לאישורו של אחר, אינו ניתן להפרכה.

 עוד מעט ירד הליל ואאסוף אותה חזרה לחיקי החם- העורג.

ביבר-הזכוכית יוותר לבן ונקי ופנסי-ניאון יאירו בכיסופים חומר-אפל; המהות של הרגע המדהים שנכלא שם מלפנים- פלא נשי קסום ומסתורי.