סוף סוף מצאתי זמן לשבת ולכתוב
אז אומנם ריק ושומם פה כי אין עדין פוסטים ועד שישבתי לכתוב אז זה עבר מלא זמן וגם אני כותבת את זה בשתיים בלילה
מה שאומר שזה יקבל עוד פחות חשיפה ממה שזה יכל לקבל אבל טוב נו אני גם ככה רגילה לדבר לעצמי
שנתחיל?
אז אני בת 18 וחצי (האמת שממש עד מעט כבר 19 אבל מסרבת להכיר בעובדה) נולדתי ב1.7.1997
הגובה שלי הוא 1.70 והמשקל שלי כרגע הוא 61 קילו
צבע העור שלי לבן חיוור גוון שקוף כזה עניים כחולות ושיער חום אבל ממש בהיר יחסית לכל שאר האנשים בעלי שיער חום
חחח התיאורים שלי קצת מוזרים אבל מתרגלים לזה
אז האהבה הכי גדולה שלי במשך 13 שנה היתה מחול רקדתי גם ריקודים סלונים גם מודרני וגאז וגם קצת בלט
הפסקתי ליפני קצת יותר מ3 שנים בעקבות פציעה ועקמת הפציעה שעד היום לא פוענח בדיוק מזה גורמת לכאבי נוראים ברגלים עד מצב של חוסר היכולת ללכת שלא לדבר על לרקוד וכמובן שהעקמת לא תורמת לזה, זה התפרץ בגיל 12 והמשכתי לרקוד עד שלא יכולתי יותר והוציאו אותי מהמחול בכוח
הפרעת האכילה שלי התחילה בכיתה ז' כשהתחלתי משום מה ממש להתעניין בנושא וגם כל ההרצעות שהיו לנו בבית הספר על הפרעות אכילה רק גרמו לי להתעניין יותר ולהימשך לנושא יותר וגם כשחברה לכיתה כל הזמן הייתה אומרת לי די את תיהיה אנורקסית בסוף זה כלכך החמיא לי אהבתי לשמוע את זה אז שמתי לעצמי את זה כמטרה
בכיתה ח' עשיתי הסכם עם החברה הכי טובה שלי מין ברית כזאת ששנינו נרזה לא משנה מה ושכל האמצעים כשרים סיפרתי לה על זה כשיצאנו לעשות הליכה ואמרתי לה שהשיטה הכי טובה להרזות נקראת אנורקסיה
אני באמת לא יודעת איך הגעתי לזה אני כבר לא זוכרת אבל סיפרתי לה שצריך לא לאכול וגם להקיא זה נחמד
בתור צחוק בסוף השיחה אמרתי לה שבגללשזה כביכול משהו רע אני לא לוקחת ל זה שום אחריות ושכל מה שהיא תעשה\יקרה לה הוא באחריותה בלבד
אמרתי את זה כמו שאומרים את זה בסרטים כי חשבתי שזה מצחיק
כיום מסתבר באופן אירוני שאולי זה דווקא היה ממש חכם
חברה שלי הייתה אנורקסית הגיעה למשקל של 38 קילו לאחר מכן חלתה בבולמיה וסובלת ממנה עד היום בצורה חמורה והכי נוראה שאפשר
היא בטיפול כרגע ומצבה השתפר מאט אך בנתיים לא רואים את האור בקצה המנהרה
המשקל שלה עולה ויורד בקצב מטורף היא אובחנה גם כן כסובלת מדיכאון והפרעת אשיות
אני לעומת זאת מעולם לא חליתי
רציתי באמת שרציתי הכרכתי את עצמי אפילו הצלחתי להגיעה למטרה ממש יפה מבחינתי אבל כל זה נעלם בשנייה וחוזר רק לפעמים לכמה רגעים
תבינו אני לא חולה באנרוקסיה במובן הקלאסי לי אין קול בראש אומר לי לא לאכול אני לא מסתכלת במראה וחושבת שאני עד כדי כך שמנה וענקית
אני פשוט יודעת מה צריך לעשות אני יודעת שאני צריכה להחזיק את עצמי להגביל את עצמי לחזור לשליטה שהייתה לי פעם ליפני שנתיים שלוש
אבל אני פשוט לא מצליחה
אני פשוט אוהבת אוכל ואוהבת לאכול ובגלל מה שקרה פעם אני כבר לא מסוגלת להקיא אין בי מספיק כוחות נפשיים לחזור לזה
או שאולי פשוט אין לי מספיק רצון?
אהובים שלי אני סוף סוף הולכת לישון
נשלים את הסיפור הזה ביום אחר טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
anamylove