היי
אז אתמול התקיים יום הזיכרון לזכר חללי מערכות ישראל.
בתור בת של מג"בניק נכה צה"ל, התרגשתי מאוד.
פגשתי שם משפחה של חבר טוב של אבא שלי שנהרג בלבנון.
הוא נהרג בגיל 18. כמעט בגילי. ילד יפה.
אבא שלי הוזמן לראשונה להניח זר והיה מרגש מאוד.
התמלאתי בתחושת גאווה עצומה כשקראו לו בתור נציג נכי צה"ל להניח את הזר.
פתאום בבית העלמין הצבאי, הסתכלתי על המצבות ובכיתי
הבנתי שזה קרוב הגיוס שלי, וסתם לתה לי מחשבה
הבנתי שאני הולכת להגן על הארץ היפה שלי בחיים
ואני רוצה גם לחיות כאן, כי היא יפה ויש המון מה לראות בה.
שמעתי שם את המשפחות והמכרים מספים על הנופלים,
ולא ברור לי איך ה' לוקח רק את הטובים..
כאלה נשמות טובות שהעולם צריך
אני מכירה משפחה שכלוה.
חברים של ההורים שלי
הבן שלהם היה כזה ילד טוב,
גבר שכל בחורה הייתה רוצה להכיר להורים
כזה יפה תואר ואופי מדהים
ילד מיוחד
שנשאר בן 20...
מדהים איך כל שנה מחדש אנו מחכים לצפירה
מחכים לה כל כך
מחכים שהיא רק תתחיל
מחכים לחלוק מן כבוד מסורתי של לעמוד דקה,
לעזוב את כל טרדות היומיום שלנו בצד
ולהגיד תודה
מהלב.
אין לנו ילדים למלחמות מיותרות!
זר לא יבין את התחושה המעורבת של היום הזה
קצת עצוב וקצת שמח כי אנחנו כאן, בלעדיהם, בזכותם.