No Sense Needed

לא. לא סיפרנו לו שהשיר שהתנגן באותו הלילה כשישבנו או שכבנו על הספה לא באמת מדבר על לחיות. הוא מדבר על למות. למות בלחיות. התאבדות כרונית הבלתי ניתנת לשכחה, גם לאחר שחלפה וכבר עזבת לאוסטרליה הרחוקה, או שקפצת לבקר במזרח הכתום, מזרח של הרים ושל מצחיק, של רציני, לבד, והאם קיים בוגדני  (?)
מזרח של שמש וציפור, עם ענן שמסתיר את העתיד, כי ההווה זה מה שחשוב עכשיו.

ושוב העולם מת. 

שוב הוא מת, ואתה לא מבין איך בראש שלך הוא תמיד עובד על כולם. רוצה בעד או נגד, וברגע אחד של לבד במחשבה, הרסת את רגע השמחה והוכחת לעצמך שהשקט לא באמת קיים. השקט הוא הרעש. הרעש היא השאלה.

יושב על קצה ההר, אך לא מגיע לקצה חוט, במחשבה. המזרח של הציפור הבודדה לא נותנת לך תשובה, ובמקרה שלה, ייתכן כי גם היא כמוך, תוהה. ציפור כלבה. כלבה של ציפור. ציפורה. 
אמנם היא לא קשורה, אבל דודה זו דודה, ואמרו שמשפחה היא... משפחה?

גם היא הגיעה ברגש של אשמה, יכולתי לשמוע אותה, חושבת לעצמה בנחמה מיוסרת, אך מחזיקה עצמה בתוך הקן שבראשה. יש האומרים בנפשה. ושם היא מהרהרת בפשטות ניכרת אחרי שניתחה יותר מדי פרטים ודי. ״אלו הם החיים״. נימת אכזבה. כאילו לקחה הפסקה מהחובות והמשפחה, ובחרה, או ברחה, כדי לשמוע עצמה אחרי שהייתה חירשת לכמה זמן ממושך.
מבטיחה לעצמה, כעובדת סלקום המבטיחה את חבילת הגלישה הכי זולה במדינה. 
מקולה עולה התרוננות, אבל בפנים, כולנו יודעים שפיאסקו נחלה במקומה. 

משכנעת את עצמה שאכן קיימת משמעות,

כי זה מצחיק לומר, סיפור המשמעות וכל זה. בן הזוג שלה מרגיש משמעותי כל שעה ביממה! אבל חבר׳ה, זה כי הוא רופא. ככה יוצא, שהוא מציל אנשים משמעותיים שמרגישים משמעותיים או משמעותיים שלא מרגישים משמעותיים, או לא משמעותיים שלא... או שכן? ואנשים שלא מרגישים דבר בכלל. והמשמעות שלהם... 
ולבסוף זה יוצא, שכולם מחפשים משמעות, משמעות אלוהית, משמעות רפואית. והיא חושבת עד כמה משמעותי חש בנפשו, אותו אדם אשר חשב על המילה הזו-״משמעות״. 
אספה את כנפיה, למראה גרעינים הנשלכים מבעד חלון הסלון מהקומה השניה.

נוחת בדרמאסלה ומרגיש את הפרה-התפרקות. 
זה כבר כמה שנים של אחיזה במציאות ונסיון למחוק כל מחשבה עמוקה שהתגלתה כעבור כמה ימים כפסימית, אבודה. לא מקבל לא כתשובה. 
לפעמים נראה כי אתה אוכל ביצים כחולות וזוהרות לארוחת הבוקר. אבל הבוקר שלך משתנה והזוהרות נראות כמזהירות. 
נדמה כי העצבות תקועה אי שם, כמו קשת בענן המתפתה להתפרץ מפיו של חד קרן. 

שייכות, השראה, יצירתיות חבויה.

האם זה מי שהנך, באמת? מי אמר לך להקשיב לבודהה? לסוקרטס? למוכר תבלינים בלוינסקי? להם להקשיב לעצמם? לך להקשיב לעצמך? 
הרי לא משנה אם נאספת מהאשפות או מבני המלוכה, תמיד תהיה לך מסקנה. הווה אומר מוסר השכל, וההוויה אומרת מציאות טרודה. אך אמור לי, יקירי, מי הוא החי במציאות מושלמת? אך מי הוא השואף לשלמות איומה? אמנם החיים הם סבל נורא, אך כל דבר חסר כסף, הוא ללא ספק נפלא. דרמסאלה, שבית את ליבי, ואפילו לא זכרתי את כרטיס הטיסה שלמענו הרצתי משמרות בלא מחשבה שיש חיים שלא עולים אגורה. 
זה כאילו שכתבתי כבר את העתיד, אך אני בכלל עיוור מהתהילה, ובעל זיכרון נורא עוד מאימוני המוח על איך לשכוח. 

קרה שהלכתי לעצרת לזכר רבין. כי אני בעד שלום ואחווה. אבל יצא שרציתי לזנק מלה גווארדיה הישר לתוך מסילת הרכבת המשורטטת והישרה, מלאה בציורי גרפיטי של שדונים ועוד כל מיני יצורים שעוד לא נחתו בעולם הזה. 
אינני בטוח אם כדאי שינחתו... בכל מקרה, העולם הזה גדול עלי והשדונים מכבידים על החשיבה העמוקה-לא בריאה שמתרחשת כרגע בראשי.

זורקת עלי שמיכה בנעימות כזו מרגיעה, איזו ישראלית לא הכי מחוקה, עם עגיל באף, מקושט בחרוזים בשלושה צבעים שונים שכנראה הכינה באיזה קורס מפוקפק, כי מחובתה לסמן וי על החוויה. עם חיוך רחב וחור בנשמה, החליטה שאני מחבק אותה. שהיא חולקת איתי שמיכה. ידעתי שזה כרוך שמשהו, תמורה. (עבר קצת [הרבה] זמן מאז שחשבתי על בנות, אני לא בטוח שהתלהבתי, אבל מנעתי מכל תחושת התלהבות כלשהי לצבוע את השמיכה בכל צבעי הקשת שנולדו למלא את הקיטש המסריח-נפלא). נפלנו אל חלוקת דעות עמדות וצ׳אי מסאלה, בעודנו חשים חשובים מדי בשביל לשבת על האדמה, כמו אנשי רוח מהמאה ה-18, תכף נכתבים בספרי ההיסטוריה, והופכים לסיבת מירמורם של תלמידים לפני מבחן.

עצרתי רגע לפני שהגעתי לאותן שפתיים סדוקות. כה מהר, כה צפוי. 
אז זהו? קצת נפתחנו, קורט הזדהות, הבעת רגע זעוף של חיבה? מה עשיתי לה? ומה היא עשתה למעני? 
אני לא בנוי למלודרמות בחבילה הכוללת חיבוקים מייגעים מבחורות עם עגיל באף ותלתלים על איזה הר עם כבשים.

קמתי. אני זונה רק של עצמי ושל העולם, אבל זה כי הוא אנס אותי וההורים שלי היו חרמנים בשלכת של 93׳. 

הגיע היום, הגיעה השעה. אתה מוריד את משקפי הראיה ומעתה מסתדר לבדך. 

עם המראה החבוי מאחורי המשקף, הלב השרוט מתחת ל-1.15. אני נותן לך יד עכשיו ותזהר שהמוות לא יקרא לי אליו, אנחנו די מקורבים. הוא לא ממש אדיב. 
לא יודע איך הצלחת לשכנע אותי לטפס על ההר הזה, מה לי ולטרקים???! 
מה גרם לך לנסוך בי לעלות כמו משוגע? מי אני בשבילך? לך אין בעיות משל עצמך? בגובה 2,800 מ׳ מעל פני הים, צעקת לי משפט כזה די מקוטע, מהזיעה שנמרחה לי בכל איבר בגוף, משהו כזה של חברים, שזו התחייבות, לכל החיים. 
היה בזה משהו שונה יותר מכוס יין בבית קפה ולחיי עוד חברות אבודה, או בברכת יומולדת. אפילו כשהיא מגיעה כתובה, על נייר. 
לא ציפיתי לזה ממך, וזה גרם להרהורים על כל הפעמים בהם יכולתי לתת את ההרגשה לאנשים, אך המשקפיים היו גדולות מדי בכדי להתפס על ידי בן אנוש במשחקי תופסת לא מיותרים. 
המשקפיים היו נוחות כשהייתי בטוח שמר עולם מראה לי בכוח את דרך היציאה.

גם אם התגברת בלי גלגל הצלה, זה בסדר, כי זה אומר שיש אלוהים בתוכך, שהוא בעצם אתה, רק עם משקפי שמש.

הם היו סודות אפורים, ממותקים בחיוך מלוח, נוגע ברגע עזרה.

בטח כשנחזור נהנה מהשיר. נשב על הספה עם חולצה של מטאליקה ושרשרת מאבן הזרקור הנדירה, שתזכיר לנו עולם יפה שאנחנו אחראים עליו גם כשנחשוב בפרנואידיות שהוא מסתובב סביב ראשנו בלי מנוחה. שודל לנו שדונים בראש, שנחוש את התהייה. 
ואולי עוד נתאבד קצת שם בפנים, אבל אחרי שמתנו כמה פעמים בעבר, היום בוודאות אנחנו מתאבדים הרבה פחות. חיים יותר. נושמים את האוויר, מטהרים אותו בנשימה, ומאמינים שהוא הפסיק להצחין לפני חודשיים וששה ימים. ומאז הכל מתחדש, עד שהחמצן יהיה טהור לגמרי, זה יקח עוד.... זמן?

ואז כשהיא הציעה לי לעשות איתה אסיד, אחרי הנשיקה, הסברתי לה, ׳אמנם אני סופרמן אבל אחריות קצת קשה לי כשהיא מהולה בסטלה׳. אז עישנתי טיפל׳ה ירוק במקום, והלכתי לזרוע תשובות לכמה תהיות. להזיז קצת עננים וחיוכים של אנשים בין האבנים הגדולות, בהרים. וגם הקטנות, אלו שגורמות לך למעוד, אבל רק עליהן תדפוק ׳כוסאמק ערס׳, ותביט אחורה כדי לבדוק מי שמע.

השתיקה קשורה למוות של החיים? זה הכל מתנגן בשיר, השיר מסב לו הנאה. לא סיפרנו לו שהוא לא באמת דיבר על החיים. 
למה שתקנו?