No Sense Needed

אורות המועדון גורמים לתנועותיך להראות כחלק מסרט נע של האחים לומייר, יותר מדי קטעי תמונות שמתפרסות על פני המון דפים ומחלקות את פניך לעמודים. והאישיות שלך היא באמת כזו שצריך לפרוס בשביל להבין. ״יש לי טרמפ הביתה, מה אתה אומר? ללכת..?״ אומרת כמצפה לשמוע לא. אחרי זה המשכתי להביט בך כעל דף שמוסיף לניירות שלו עוד ועוד רשומות, נהנה מכל תזוזה. והתווספו לניירות שלך גם כמה מתזוזותיי, למרות שלצדך כל השניות התארכו לזמן מגלקסיה אחרת, ואותי אחז באותו רגע תצלום בהילוך איטי, לכידת תמונתך בדמיוני ועריכתה בפונקציות שונות.

תזוזות קלות וקרות, תזוזות לא בטוחות. שום דבר לא בטוח בשדה הזה. ואני כמו מטומטמת מנסה לפענח למה אני עוד כאן. למה אני ניצבת כאן פעם אחר פעם, רק בשביל חיבוק ומבט. נשיקה על הלחי, ובדיחה קצרה שתגרום לי לחייך בדרך הביתה, בעודי זורקת באכזבה את כל הקישוטים שעטפו את פניי וגרמו לי להרגיש כמו נסיכה בממלכת הכיף והמבטים העמוקים המנצנצים מהלב שעל הלחי שלי. הצלילים החוזרים על עצמם, אותם שירים המתנגנים שוב ושוב, ואתה, הצליל היחיד שאשמח לשמוע יותר מפעם אחר פעם.

בעברי נהגו לומר לי שיש לי הליכה הליכתית, הליכה חסרת שווא. הליכה שמחברת את האדמה אליה, כאילו הייתי אמה של אותה האדמה, אמא אוהבת של כל צעד שנולד, צעד בלתי ניתן לפספוס. כל צעד גבר כשהתהוות אל מולי, ואני צעדתי אל עברך, אבל אתה חייכת למישהו מאחורי, ואני ניסתי לרומם את רוחם של חסרי האדמה שעמדו מאחוריך. אכלתי עד שלא יכולתי לאכול יותר, ואז שמתי פעמיי אל בית הקפה הקרוב לביתי. ההליכה לשם נעשתה כה ממוקדת, מהירה, הרגשתי שכל צעד בולע אותי, כאילו השוט שלי נשכח על הרצפה הנעה, בשניה שהפלת את פניי באותו ערב, הפלת את כוחותיי ואני כבר לא יכולתי להשליט קצב על אותה אדמה, להכות אותה בעדינות עם השוט המנוסה שלי, אלא אותו שוט שחור השחיר את צעדיי. ובהליכה בלועה, השחור בלע את כל צבעיי החינניים, שערי המתוח לאחור הדגיש את קווי העיניים הכעוסות, עיניים שנשלטו בעלטה על ידי אותו גבר, אתה, ששלט על העמידה, ההליכה, המחשבה, ה... הגעתי לבית הקפה.

נמאס לי מכל אותם חברים, כל אותם גורמים משתנים הכופים עלי להשתנות, שם בתוכי, בתוך גרף החיים שלי, ואני כבר עומדת מוכנה עם העוגמה, רק אל תתנו לי להיות ציר. רק פונקציה משורטטת בין שני הצירים, וזה כבר זה די והותר. נזרקת בין צירים, אין שום תשובה. אין שום תשובה בשאלת ה"למה?", כי ככה זה קורה, לא משנה אפוא איך וכמה נקדם ונשנה את פניה של החברה, כולם אוהבים, כולם משתנים, אוהבים קצת יותר, מסתבכים ומתים. התעטשתי והבנתי שאני באמת לבד, באמת לבד ולא הרגשתי מאוימת כלל. למורת מחשבותיהם של פני החברה שלי. חוץ מזה, ידעתי שאם הפרטנרית שלי הערב הייתה אני בעוד כמה שנים מעכשיו, כל המאורע היה מעלה גיחוח ומבוכה, ואולי לשם כך אספתי רק את אנוכי העכשווית לחלוק את אותן מחשבות.

שום גורם משפיע לא מאיר על השולחן האחרון מצד ימין בבית הקפה, והטוב שבכך הוא פציית הפה רק למען ה"לאטה בבקשה, תודה". הרי את קולותיי שלי אולי שומעת הנני במין דהייה מחשבתית, אך לא את קליטת האותיות המסתדרות למילים ונזרקות לאוויר כמשפטים בעלי משמעות נחותה שצריכות לעבור בסקלה אחרת בתוך הראש, והיא דורשת הבנה מופנמת ולרוב יבוא לאוויר העולם גם "אה" קצר, הבהרה מיוסרת שתאסוף כוחות מכל תא בגוף ותנסה לבחון את הנאמר מן הצד השני.

וכמו ציור בעל גוון צבעים חם, זרקת טיפות ירוק בלתי נראות אלא אם כן מסתכלים קרוב קרוב, ואני בשדה ההוא כמובן רציתי להשאר, אבל כבר התחלתי לשמוע שיחות מצדדי על החזרת הפליטים לאפריקה, ואולי באמת כדאי שאתחיל לקרוא עיתונים מאשר להזכר שוב ושוב איך חיבקת אותי והושבת אותי על רגליך כי רצית שאשב באצילות נפש.

יש האומרים ואין האומרים אבל אני חשבתי בשקט שהתחפושת שלי באותו ערב פורים לא מספיק מתאימה לי, ואז זרקתי אותה מעלי וגלגלתי ברחובות כמקללת את כל האנשים המסוכסכים עם עצמם כי כל כך חרה לי שאין שום תבונה עצמית שיכולה להתנוסס קצת בתוך רגליי הרוקדות, ועדיין הרגשתי. גם אחר כך, עדיין הרגשתי מחופשת, ואיפה המסכות או הטבעות הנוצצות? הכל אֱוִיל לנוכח הגוף מוכה האורות, מחולק לדפים ואולי עדיף כבר שהיה אסופה של ספר אחד בלבד, כדי שאת הפליטים לא ישלחו חזרה לאפריקה ואולי כך היה לי קצת יותר רצון לחבורה של חברים, ללעג של שופטים ולעצות של כסילים.

שום דבר לא נורא. עם בגדיי שלי ונעליי-שהן משוש חיי, כי בהן דרכתי ועשיתי את עברי לאורכה ולרוחבה של מדינתנו הישרה כמסילה, ועדיין שם הייתי מחופשת, כשהייתי איתך. ושם שאלתי את התשובה, האם אתה הוא זה שבלע את עצמי או שמא גם בדרכי הביתה, לא ידעתי את רובד הפנימיות האמיתי.

ואל מול כל איש ואישה בעולמנו הרחוק, נעמדת אל מולם כאל מראה עצמית ורואה תמונות נעות, נשים רבות, ומי אני אל מול המראה האנושית נשית אמיתית? בתוך ממלכת הכיף. בתוך כל הממלכות.