No Sense Needed

הו, לא בכיתי כי הבטתי בעצמי ללא איפור, כי גם אחרי שהתאפרתי פרצה קטנה בתוכי המשיכה לייבב. מול המראה, המוזיקה מנסה להכניס חיים לגוף חד תאי. כל התחושות התפרסו באותו התא הבודד, מחנק תופס את הנשימה שם למעלה. מייקאפ נכנס לאישון. תווך הראיה שלי הפך מסוכן מתמיד, למרות שכבתו הכפולה המגינה בכל תוקף.

בדרך אליו אני נסערת, כמו שאומרים בשירים המיינסטרימים. מסתכלת על רחובות הערים אשר המונית חולפת על פניהן. זה לא עושה לי את זה יותר. יצאתי מהסרט שנקרא חיים אל סרט אחר, אולי גם הוא בפנים. אולי זו טרילוגיה, או אפילו סדרה בעלת יותר עונות מהיפים והאמיצים.

ישבנו על הספסל והבטת בים בזמן שראשי עליך. היה לי כל כך קר, שהרגשתי את השפתיים שלי ערומות. אורות המכוניות שעברו מולי הרגישו מיוחדים ופשוטים כל כך. אור צהוב של כדור שמכוון לי על החזה. ודווקא כששאלת אותי אם הייתי מוכנה למות איתך כאן עכשיו, עניתי שלא. תשובתי המהירה שיעשעה אותי מקצת, אולי כי פעם הרצון למות היה די חד, ואפילו לא היה אכפת עם מי.

מיוחד ופשוט כבר כמעט ולא בא לבקר, אחרי קשר אינטנסיבי של שנים הוא החליט נחרצות להסתתר ולהשאיר אותי לחפש לבד פנים. ללא הכוונה, איבדתי אמונה. חיפשתי את ארשת הפנים ערומת הפנים, לא נתנו מראש תווים. לא תווים. החוף שותת פסולת, והמדרכה אפילו הייתה שבורה. יכולתי להרגיש את הנשמה בעלת הפשטות הזו שכולם מדברים עליה ונהנים מקיומה, מדברת אלי באפלה. לוחשת לי שיר ערש מרגיע וזורעת משמעות בשקט שהמה בינינו. ניסתי להאמין לה.

להאמין לשתיקה ולאורות הרצחניים של המכוניות, המנסים לכוון עלי אקדחם כאילו היו צבועים אדום, את רעש הגלים המוזר והגופים הרועדים המחזיקים ידיים על הספסל בתל אביב הגדולה קטנה. דיברנו על האיש חסר הנעליים הרץ על חוף הים ואני חזרתי.

חזרתי. לא יודעת אם אחורה בזמן, או אפילו טסתי כל כך רחוק אל עבר העתיד המנצנץ. שוב פעם ישבתי שם, בגופי רב התאים. משוטטת בפלג התאים הפשוטיים, המוזיקה הקאנטרית לא מחפשת משמעות עמוקה מדי, רומנטיקה בעלת שני אנשים ודי. הספיק לי ודאי. או שלא הספיק בכלל? ידעת להגיד שאני לא יודעת איפה אני עומדת, וזה יפה כל כך לשמוע כי את המשפט הזה עוד לא צפיתי מראש. ניסית להבין את שמתרוצץ לי בפנים, אבל ולא רציתי לערב אותך, ואותי במחשבות שנשגבות מבינתי אך יושבות לי על מדף החיים מזה מספר ספרים. בכיתי מול המראה והיא לא ענתה. השיחה מועברת לתא הקולי. תא אחד, גוף חד תאי. אין קול ואין אוויר.

לפני הספסל והאור הדלוח שבגד במה שעוד אינני יודעת, לא עשה אותי מופתעת. מחשבות רצצו בי ולא ידעתי (.) מה אני אמורה להגיד? הכל? כלום? זו אני? התהלכנו ברחובות והוא אמר שאני משדרת בלבול. עצרתי בעדו על מנת שלא ימשיך עם ניסיון הדקירה. יש האומרים כי גם באותו הרגע ניסיתי לבלבל אותו. ביטחון עצמי מוביל אותך לתימיון בחוסר הגשמת חלומות גדולים או לקום כשהשעון מצלצל. תנו לי עוד חמש דקות תנו לי עוד רבע שעה. אל תהפכי מבולבלת, יקירה.

כיום הגיטרה מתנגנת לשם ההקרבה, על דשא נאלם מכל במה עם הגבהה. אהבה עצמית לנפש הבודדה, משוחחת עם ניטשה בצדו הגבוה של השמיים כשאת מביטה עליהם מצדם השקט בלילה בלילה, משקרת לעצמך בעת נעילת נעלי הריצה, בשביל להעלם בשדות ולהביט בחושך הפתוח, על כל גווניו.

כוכבים מאירים על חטא ההיבריס או על כלל חטאינו אשר נצטלקו תחת השמש וכיום נראים ככתמים בהירים על גופנו רב התאים אשר צבר לעצמו שכבה נכבדת של עור כהה. אומרים שיש לכוכבים משחק בחצרה הפתוחה של האהבה, אבל ההבנה נדחתה, בצורת טבעות ואוזניות נוצצות. נוצצות הטבעות ואולי גם הכוכבים שמשאירים אותי כאן למטה מלאת תשוקה ורחמים עצמיים. וכשאגיע לכוכבים? האם זה הכל?

סינוור קל, מהמותר והרגיל

מהעשן במנגל

מהאסור והנועז.

הכל בשביל נצנוץ בוהק שישכיח את העוני בעולם, את הרוע ואת גזר דינם של הפליטים אותם אנחנו כבר לא כל כך אוהבים. משכיח ממני את המלחמות באפריקה ואת חוסר משמעות החיים הקריטית לא קריטית המתמלאת שמחה ונחת כאשר יוצקים לתוכה אחת, כאשר לנו היא מוצלחת. ממתי נחת טובה לנו? לא נפסיק לשיר. על אכזבה וכאב לב, על יגון ומלנכוליה חמדתנו היפה. נחזור ונגיד שהפיאסקו הפעם הובילה אותנו לדרך הגונה. וכמו תמיד כשליבנו ימעד לאחר בירה רצויה לא נקשקש בזנבנו ואף נפחד כשתרד חשכת הלילה, לא נרגע כאשר הטוב בפסגה יופיע למצמוץ של שניה או למנוחת עולמים יפה. מחשבה רעיונית, עובדה חיצונית. המונח גיבורים הוא פרי דמיוננו ופאי תפוחים לא נאכל בכל ברירה.

כי פאי תפוחים... בוא אגיד לכם עליו דבר או שניים. כשהוא קר הוא כבר לא טעים, וכשהוא חם מידי, תישרף לכם קצה הלשון ותתחילו לדבר מוזר, וכשתדברי איתו הוא יגיד שלא הבין כלום כי הלשון שלך נשרפה, וגם לבך כשיפסיק להתעניין במה שאמרת. אבל הוא תמיד יהיה כאן בשבילך, בריחוק די מוזר, בקרבה לא מובנת.

נקעה נפשי מפיזוזי אחריך ומתופת החיים הקשוחים. ורוד על גבי שחור. שחור על גבי לבן. אומר לך עכשיו, וכאן, אני משנה את שלושת צבעי לאחרים. אני משנה את האבסורד במחשבה הפנימית בפנימיות.