No Sense Needed

דקל, אני כותבת את זה לך. 

דקל יקירי, לא סתם שמך מסמל עץ. הרי אין אתה עושה רבות, אתה נמצא שם, רובץ. ואני בוהה בחשכה שהיא

אני. רק אני. 

והים... הוא המקום האהוב עלי

בעולם. 

וכשאנחנו שם, יחד, הוא כמעט ולא קיים. 

כמובן שהוא אינו מצטמק לנוכח יופיך וידע העולם הרחב, שלא מפסיק לנזול עלי, כמעט בחוצפה. הרי עצים לא יכולים לנגב.

ובטח שבטח, לא יודעים לנשק. 

התחלת עם היד מאחורי הגב, שליטפה וליטפה, ותכף התעייפה. והמשכת עם השפתיים, שלא רקדו ולא רעדו אף לא לשניה, והנשיקה, היא לא מהירה. היא רק הייתה. פשוט הייתה ועמדה, כמו חלב עמיד במכולת של ראובן. 

וכשהחל להתקלקל מחוסר עמידות, הצטרפה לה גם הלשון, שלא שינתה מאומה, חוץ מהעובדה ששינייך הקידמיות הרימו לחיים בצליל מיוחד עם שלי. 

ושם הבנתי את המצב, אינני מנשקת את עצמי. ישנו אדם נוסף המצטרף לשמחה. אמנם הוא נם, אך הוא חי, וקיים! 

אז החלטתי לתפוס לו את הפנים, ולנשק חזק יותר. 

הוא לא שמע. 

חשבתי להזיז את הנשיקה, מימין לשמאל, וכך בחזרה. אך היה לו נוח מדי במקום בו שהה.

ואז שאל, למה אני רוצה לגור במקומות שונים בעולם. למה אני רוצה להסתובב ימינה ושמאלה? אנה ואנה? בשביל מה לנסוע למקום אהוב? שאל בתדהמה. 

עניתי לו כך

״כדי שאוכל ללמוד לנשק, בכל מיני מבטאים״. 

אבל דקל לא זז הרבה, הוא רק עץ. 

לֹא הִצְלַחְתִּי לִמְדּוֹד

אֶת כְּחוֹל הַשָׁמַיִם

שֶׁהָרָקִיעַ מֵכִיל 

אֶפְשָׁר לְהָסִיט מַבָּט

אֶל עַל 

לִאֲמוֹד מֶרְחַקִּים 

בֵּין כּוֹכָבִים 

זֶה יוֹצֵא

הֲמוֹן רָאשִׁים 

כוּלָּם 

תְּלוּשִׁים 

תְּשׁוּשִׁים

וְהָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ 

בֵּמִלְיוֹנִים

תָּלוּי בַּאֲוִיר

מֵעַל גַּג בֵּיתִי 

הַאִם יִכְרְכוּ

שְׂרוֹכֵינוּ

בִּשְׁנַיִם

מֵעַל מִתְלֶה הַכְּבִיסָה

הַעַתָּה נִרְחְצָה?

הַאִם נִהְיֶה תְּלוּיִם

עַל עָמוֹד חַשְׁמַל 

בַּעִיר הַבּוֹדֵדה?

אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט

אֶל הַשָׁמַיִם

כְּשֶׁהָרָקִיעַ מֵכִיל 

פִּדּוּר דּוֹאֵב

וְהָמוֹן אָפוֹר

וּרַאֲשִׁיֵנוּ

מַטַ לִנְפּוֹל

וְעֵינֵינוּ הַמְקַוּוֹת

מוּשְׁלָכוֹת 

מַעֲלָה

כּלֹא מְחוּבָּרוֹת

כּלֹא מַרְגִישׁוֹת

הַעִיר מִתַּחְתֵּינוּ

קוֹדַחַת

מֵעָלֵינוּ

עוֹד גֶּשֶׁם יָרַד.