אז נכשלתי בטסט אתמול, נכשלתי אחרי שהייתי בטוחה שאעבור, אחרי שחיכתי הרבה זמן בגלל השביתה של הטסטרים, אחרי שהחברה הטובה שלי עברה טסט ראשון, ותמיד עושים השוואות בינינו ואמא שלי כל הזמן אמרה לי "את מעופפת, אני מפחדת שתיהי על הכביש" "יעל טובה זה אין מה לעשות" (היא טובה = את לא טובה) "בנים הרבה יותר טובים בנהיגה, יש להם את זה" "את לא תעברי טסט ראשון" אז שמרתי לי את הטסט בסוד, הייתי בטוחה שאעבור כי אחרי הכול אני כבר טובה, תירגלתי הרבה חניות והמורה שלי טוב, ולימד אותי המון.
מגיע הטסט אני מתחילה לנהוג, הכול עובר חלק אני משדרת ביטחון אני מחייכת לעצמי ומדמיינת איך אני מספרת לכולם שעברתי ואז עולה לי חיוך קטן בזווית הפה, כי זה יהיה סוף סוף משהו משמח שיקרה לי בחיים העלובים שלי,
ופתאום בום טראח הטסטר דפק לי ברקס כמעט הרגתי אותנו, עשיתי טעות שעושים בשיעור ראשון.. הטסטר צעק עליי ואני לא זוכרת מה אמר כי הייתי בהלם ורק מלמלתי "צודק, סליחה" הבנתי כבר שזה חסר סיכוי והמשכתי לנהוג בחוסר חשק ואז - עוד ברקס, הטסטר חשב שאני באה להכנס לכיכר כשבכלל סתם התקדמתי באיטיות כדי לנסוע אחרי הרכב שיעבור והוא צעק עליי "נו מה יהיה היום?!"
הטסטר יצא, המורה שלי נכנס ושאל איך היה, אמרתי לו בקרירות שאני יודעת שלא עברתי, ואז הוא הוריד אותי בתחנת אוטובוס ושם התחילו לזלוג הדמעות, ועצרתי אותם אבל הן טפטפו וכשתיישבתי במושב האחורי של האוטובוס הן הפכו לזרם בלתי פוסק ואין לי טישו והבחור שיושב לידי פוזל כל רגע ולא מבין מה נסגר איתי.. ואז אמא שלי שלחה לי הודעה "איפה את?" כתבתי לה "באוטובוס" "לאן?" "לבית" ואז אמא בחכמה נסתרת של אמהות שאלה אותי "עשית טסט?" אז כתבתי לה "נכשלתי." היא ניסתה לעודד אותי.
כשהגעתי הביתה היא חיבקה אותי (דבר שלא קורה בדרך כלל) וניסתה לעודד אותי בכל דרך אפשרית, הביאה לי את האוכל עד הפה כמעט, היא אמרה לי שזה מסר לחיים, אחר כך בערב סיפרתי לה שהזמנתי גיטרה יפה ולא הלכתי לחנות לקחת אותה כי זה יקר היא אמרה לי "אני אקנה לך, פיצוי על האכזבה" היא הייתה כל כך מתוקה, אחרי תקופה מתוחה בינינו ואני אפילו קצת שמחתי שלא עברתי כי היא פתאום כל כך נחמדה אליי, זה לא שהיא בדרך כלל מפלצת או משהו, אבל יש בינינו חילוקי דיעות על כל דבר בערך וזה משפיע על היחסים, היא כל הזמן אומרת שאנחנו כפויי טובה, ובעיקר לי היא אומרת את זה "אתם כפויי טובה" כי האחים הגדולים שלי לא בבית, אז את כל התסכול היא מוציאה עליי, אבל אנחנו כן מדברות המון, והיא קונה לי הרבה דברים.. זה יחסים מסובכים.
היום בבוקר כבר קמתי עם הרגשה טובה יותר, חשבתי שעכשיו אמא שלי תהיה יותר רגישה כלפיי ויותר אוהבת כי היא רוצה לעודד אותי, נכון זאת מחשבה אנוכית ואגואיסטית אבל ככה חשבתי..
ואז ישבנו בסלון סתם והיה שקט ואמרתי לה אמא נכון אתמול אמרת שתקני לי את הגיטרה הזאת?
"נכון"
"אני רוצה לעשות במקום זה החלקה לשיער"
נכון זה אגואיסטי אבל נו באמת קשה לי ללמוד גיטרה למרות הקליטה המוזיקלית שלי אני לא מסוגלת לשבת יותר מ 5 דקות ולעשות את אותו הדבר - אז הגיטרה סתם תשב בבית, והחלקה באמת תשמח אותי יותר כי אני שונאת את השיער שלי הוא לא נוח.
אז היא אמרה לי "אם את רוצה החלקה נצטרך לעשות חוזה"
כן כן קראתם נכון, חוזה, אני לא יודעת אם אתם מכירים את התופעה או שזה רק אמא שלי שהמציאה את זה, אבל היא לאחרונה מדברת הרבה על "חוזים" למינהם, למשל לאחותי הקטנה נשבר הפלאפון והיא רצתה חדש, אז אמא שלי אמרה לה נקנה לך חדש בתנאי שנעשה חוזה חתום שאת מפסיקה לאחר לבית הספר ושאת משקיעה במתמטיקה, ואז אחותי מתחילה להתעצבן ולהגיד שהיא לא יודעת כמה שהיא משקיעה ושהיא בכלל לא מאחרת הרבה ובלה בלה.. האמת היא שאני בצד של אמא שלי בסיפור הזה כי אחותי באמת לא משקיעה בלימודים אבל אני לא חושבת שהרעיון של החוזה הוא רעיון טוב, זה אולי רעיון של הורה שכבר מיואש ולא יודע איך להשקיע ולגרום לילד שלו ללמוד.
אבל אני? חוזה? אמרתי לה "אני לא עושה דברים בשביל חוזים, אני לא חושבת שצריך לעשות דבר כזה בין משפחה, את נותנת לי דברים ואני צריכה להשיב לך בתמורה ולא להיות כפויית טובה אבל לא בדרך של חוזה"
"את צודקת" היא אמרה לי "הכי נוח בדרך של רק לקבל ולא לתת"
פה בחרתי לשתוק, אבל אחותי הקטנה אמרה לה "למה אנחנו כאלה ילדים רעים? מה אנחנו כבר עושים? תסתכלי על ילדים אחרים מה הם עושים להורים שלהם" ואז אמא שלי התחילה להתעצבן ולצעוק עליה שאנחנו סתם כפויי וכו וכו
הסיטואציה לא הייתה לי נעימה בכלל, האווירה בבית הפכה למגעילה, כבדה, ואני לא יודעת איך לתאר את התחושות שלי, אני לא מצליחה להבין את אמא שלי, מה עשיתי לה רע? ומה הקשר חוזה בכלל? הרי היא עצמה רצתה לפצות אותי, ולמה היא אובססיבית כל כך לגבי זה שאנחנו רק מקבלים ולא נותנים? היא לא רוצה לתת לנו? היא כן רוצה היא בעצמה מודה שהיא רק רוצה להעניק לנו כי אנחנו הילדים שלה, אז מה היא רוצה רק לתת ולהתלונן על זה שהיא נותת? זה מעמיד אותנו במצב לא נעים של כפויי טובה בזמן שאני בכלל לא יודעת איך להשיב לה תודה בכלל, אני עוזרת במה שאני יכולה, אני לומדת, משתדלת להשקיע, אני יוצאת עם חברות, אני מחפשת עבודה בלי הצלחה כל הזמן כי אני רוצה לקנות לעצמי הכל כי נמאס לי שקונים לי, (יש לי כסף מכמה עבודות מזדמנות, מזה שמכרתי את הפלאפון ואת השידה שלי אבל הוא הולך ונגמר)
מה אני עושה רע? בזה שאני לא מאמינה במה שהיא מאמינה? (חבר דמיוני שהיא מכנה אותו השם?)
אני הולכת עם חצאיות כדי לא לצער אותה
אני בבית ספר דתי כדי לא לצער אותה
מעודי לא התחצפתי אליה
כל מה שאני עושה בחיים זה לחפש עבודה ולהשאיר את המספר שלי בחנויות כדי שהיא לא תקנה לי כל דבר למרות שלא חסר לה הכסף לתת לי....
וכדי לא להיות בבית שלא נעים לי להיות בו.
אני כבר לא יודעת מה לעשות
מעניים אותי אם הייתי זורמת איתה בעניין החוזה הזה - מה הוא היה כולל "להאמין בהשם, לנקות את הבית כל יום, להוציא 100 בבגרויות" ?? חחח
כינוי:
Hopeless Dreamer
בבלוג זה
בכל הבלוגים
