"כולנו רוצים שלום"

זה כתוב על הגדר שבשול הדרך בציר ציון בחברון. אני עומדת כבר כמה שעות עם הווסט והנשק, וכואבות הכתפיים וכואבות הרגליים אבל "לוחם חייב להיראות עם פאסון" כמו שהמ"פ תמיד אומר, אז לוחמת במיוחד. לצד הכתובת הקטנה שכתובה בטוש לא מחיק ולא ניתן לערעור, יש ציור של הסמל של מרצדס. אני קצת נאבקת כדי להוציא את העט מהכיס שבחולצה ומתקנת את הסימן, שיהיה סימן של שלום. ככוונת המשורר אני מקווה. 

בעמדה שלי יש מדרגות שמובילות לכמה בתים. מהבית הכי קרוב אליי יצאו כמה ילדים ערביים שמסתכלים עליי בעיניים פעורות לרווחה. אני מנופפת להם לשלום ומחייכת חצי חיוך, ואילו הם מחזירים לי בהתלהבות יתרה ובהתלחששויות מלוות בחיוכים רחבים. נזכרתי בסוכריה על מקל שילד יהודי הביא לי אתמול בציר המתפללים בכניסת השבת. בלי לחשוב פעמיים הוצאתי את הסוכריה מהכיס והנחתי אותה על מדרגה. אחד הילדים הסתכל עלי בסקרנות. סימנתי לו עם ידי שיקח אותה והוא התקרב באיטיות ובהיסס לסוכריה ולבסוף נתן אותה לאחיו הקטן, הילד הכי קטן בחבורה. אני מחייכת את החיוך הכי אמיתי שלי וכמעט מיד חוזרת לפאסון עם מבט רציני, משירה מבט להמשך הציר. לא מאוחר אחרי, הילדים רצו הביתה וחזרו לעמדתי עם חיקוי של במבה ועם מה שנראה כמו ביסקוויטים. אמרתי להם שוקראן והמשכתי בשלי, לעתים מסיטה מבט אחורנית כדי לראות אותם משחקים בכדור או שוטפים את המדרגות או את הילד הקטן עדיין מלקק את הסוכריה על מקל.