Winds Of July

ההרגשה היא קצת כמו לטפס על עץ כל כך גבוה עד שאתה פוחד לרדת,

בדרך כלשהי שאתה לא בדיוק זוכר מצאת את עצמך בצמרת אבל מלמעלה הכל נראה פתאום מפחיד כל כך, סוג של הבנה חדשה של המציאות שאתה נמצא בה..  הידיעה הזו שאתה חייב לרדת למטה אבל לא ממש בטוח איך אותה מוצא את עצמך נואש ביער בלי נפש חיה ובלי דרך לבקש עזרה... 

היום ביקשתי עזרה,

אני לא יודעת אם הדי הצעקה שלי הדהדו מספיק חזק בשביל שמישהו ישמע אותם ביער הנטוש,

בכל זאת, כולם בטוחים שהגעתי לפסגה ואני מנופפת להם לשלום מלמעלה... 

האלמנט העיקרי בקשר בריא הוא תקשורת,

אבל אני אהיה האשם הראשון להודות שאין לי כישורים חברתיים...

ישבנו באוטו שלך, 

אמצע הלילה, 

מצפים לליקוי ירח שלא מגיע בעוד שברקע מתנגנים שירים שנבחרו בקפידה,

יש עייפות באוויר מהולה בהמון מחשבות מצידי וכנראה שכלום מצדך... והיה לי כל כך הרבה להגיד, כל כך הרבה לשאול, לספר, לבקש אבל... כלום. 

כבר תיכננתי איך לשאול אותך אם אנחנו משהו בעצם, 

לספר לך שהאמריקאי חוזר אפילו שלא ידעת שהוא קיים, כי לא ממש אכפת לך,

להבין שזה זמני,

קטע פיזי לחלוטין כי בוא נודה בזה, אין לנו באמת על מה לדבר... 

לא כי אין לנו,

כי זה לא מעניין אותך.

אפילו לשאול אותך עליה לא היה לי אומץ על אף שהבחורה התקשרה אלייך 4 פעמים מארה''ב אחרי שהיא נעלמה לפני חצי שנה, 

ולא יכולתי שלא לחשוב אם אני רק כאן למלא איזה חלל כי... אני כאן. 

ולא היה לי אומץ לשאול אם אני יותר מסתם איזה מישהי שכאן, 

אם יש סיכוי שלכל הדבר הזה יהיה משמעות לפני שאני אתן לך את כולי ואתמסר, 

אבל שתקתי, 

כי לשתוק זה הכי קל,

כי יש בי פחד לדחוף אותך מהר מדיי... 

כי עברו בקושי 3 חודשים ולמי יש כוח לנהל שיחות כבדות (בטח שלא לך...) 

לעכשיו אני אמשיך לחכות משבוע לשבוע להוכחה שאני משהו מעבר,

אבל אני יודעת שזה לא יגיע...

הבעיה עם בעיות פסיכולוגיות זה שהן לא באמת עוברות אף פעם,

לפעמים הן יושבות קצת על הגדר ונותנות לך להעמיד פנים שהן לא שם,

לפעמים הן מאשרות לך שסגרת את הדלת,

ושאמרת תודה 3 פעמים,

ושאולי היום העולם הוא קצת פחות עגמומי ממה שאתה נוטה לחשוב

ולפעמים הן אפילו מותירות לך מקום לחשוב על איזה תוכנית עתידית 

שלא כוללת אותך תלוי על חבל,

או באמבטיה,

או כדורים...

אבל אז שהן רואות שבאמת השקעת בזה מחשבה,

כמו ההריון של השכונה הן קופצות מהגדר לחולל מהומה

ואתה בטוח שלא נעלת את הדלת, 

30 פעמים לפחות,

אתה בטוח שלא אמרת תודה,

ואין עתיד יותר כי הרי מה הטעם,

התוכנית העתידית היחידה היא מנת יתר,

או חבל,

הדבר היחיד שאתה יכול לחשוב עליו זה... 

אז אתה מנסה לרוקן את המחשבות שלך, 

כי בסה''כ אתה באמת משתדל לדחוף אותן לגדר,

אתה באמת מנסה בכל הכוחות הנפשיים שנשארו להגיד להתראות לכל הקולות האלה שרודפים אותך

כי בסך הכל אתה רוצה רק קצת שקט... 

מעניין מה הטריגר שלי.