שוב לא נרדמת, שוב חושבת עלייך, שוב מתגעגעת, שוב לבד. אותו תרחיש כבר יותר מידי זמן חוזר על עצמו. לילות בלי שינה רק בגללו. געגועים בלתי נסבלים שמציפים אותי. איך פתאום כל דבר מקבל משמעות ואיכשהו תמיד היא קשורה אלייך. המיטה שבה שכבנו בפעם הראשונה. הכרית שעליה ישנת בפעם האחרונה שהיית פה. הארון שמלא במתנות ממך, שידת האיפור שלי שכל כך שנאת, הספרים שקראנו ביחד, המסרק שלי שהיית משתמש בו כל בוקר למרות שהייתי שונאת את זה, הבובה שהבאת לי שאני ישן איתה כשאתה תהיה רחוק. ישנה איתי כל לילה , מחבקת אותה חזק, מסניפה את שאריות הריח שלך ממנה עוצמת את העיינים חזק חזק ומדמיינת שזה לא רק בובה-מדמיינת אותך, פה איתי. במיטה שלי. ישן איתי. מחבק אותי. מדמיינת ובוכה. בוכה על מה שהרסתי. בוכה על זה שאם לא הייתי פוגעת בך עוד היית פה.
הגעגועים כבר הופכים לדקירות קטנות בגב. דקירות קרירות וחדות. שום דבר לא מפסיק אותם. זה ככה כבר מאז שעזבת. זה ככה כי אתה לא פה בשביל להשכיח אותם. אתה לא פה בשבילי. אתה בטח כבר עם מישהי אחרת. אני מקווה שהיא תבין עד כמה אתה מיוחד וכמה אתה טוב בזמן ולא כמוני, אני הבנתי את זה מאוחר מידי. רק ביום שעזבת אותי הבנתי עד כמה אני מאוהבת. הבנתי מה אתה בשבילי. אני בטוחה שראית את זה גם. ראית איך נפצעתי. יושבת עלייך בשביל שלא תוכל לקום וללכת מחבקת אותך בשביל שלא תעזוב ובוכה. כמה בכיתי באותו יום.. בוכה וחוזרת ואומרת "נאני בבקשה אל תעזוב אותי" זה הדבר היחיד שיכולתי להגיד אז אמרתי אותו שוב ושוב. אבל גם זה לא עזר. אתה בכל זאת הלכת.
הלכת והשארת אותי עם הדמעות. הדמעות זה הדבר היחיד שיש לי עכשיו, עכשיו כשאתה לא עונה, עכשיו כשאתה המשכת הלאה, עכשיו אני מתפללת שאם אני יבכה מספיק אולי בתור קסם אתה תגיע. תגיע ותגיד לי שזה היה טעות, שאתה עוד אוהב, שזה הדדי אבל עמוק בלב אני יודעת שזה לא יקרה. ובראש מתנגן שוב ושוב השיר של נתן גושן. השיר ששלחתי לך, השיר שמסכם הכל. "דקה משגעוון" כמה זה נכון.
"תני לי סיבה לא לאהוב אותך יותר, עולם שלם שלנו הופך לזכרון, תני לי סיבה אני דקה משגעון"
וכל מה שהולך לי בראש זה עד כמה אני לא רוצה שהעולם שלנו יתמוטט עד כמה אני רוצה שהשיר של נתן גושן לא יהיה נכון. למה אנחנו לא יכולים להיות כמו השיר "זה שלנו" או כמו "כל מה שיש לי" או כל שיר שמח על זוגיות טובה? כנראה שזה כבר לא יקרה. אני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה. אבל אני לא מצליחה ואני חושבת שעמוק בפנים אני גם לא רוצה. כי עמוק עמוק בפנים עוד יש לי תקווה, תקווה לקום בבוקר ולגלות שהכל היה חלום רע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
