להבי המאוורר נדמים כמערבלים את מחשבותיי. בשרוול וחולצה יד-שנייה למול הלפטופ, אני כאן איתכם, ובשום מקום בו בזמן. המהות שלי מסתכמת בימים האחרונים באישונים חלולים למול מסה לא פרופורציונאלית של טקסט. אילו האותיות היו נמכרות לי לפי משקל, סביר להניח שהייתי בוחרת יותר בזהירות לאילו הרפתקאות טקסטואליות להכניס את עצמי.
ברגעים אלו, כשאני לוקחת הפוגה ומתמסרת למשבי הרוח המחזוריים, אני מעלה בזיכרון את התקופה בה שילמו לי על כתיבת פנטזיה מזוכיסטית בהמשכים, בתחומיה שימשתי כגבירה אכזרית שסוחרת בבני משפחה של אדם מבוגר כעבדים. הטקסטים האלימים והמשפילים באמת הוטחו על המקלדת כשכבר באמת תיעבתי את האדם מולו עבדתי, את חוסר היצירתיות שלו, ההתערבות הגסה בכתיבה שלי והאיחורים בתשלום. בכסף שכן קיבלתי מהבן-זונה, קניתי כמה חולצות של להקות, וחבלי בונדאג' שטרם השתמשתי בהם.
אני מניחה שהסיבה שאני נזכרת בזה כעת היא שהעיסוק במלל שאין לי חיבור אליו הפך לגורם משעבד בחיי. בעולם שמחוץ למרחב הקיברנטי, הפכתי לדמות שותקת, מתבוננת במתרחש מולי בשעמום מהול בגועל - וההשלכות על הזהות הוירטואלית בהתאם. ההוויה המנותקת שלי היא תוצר של עיקור, כריתה מתמשכת של עודפי ביטויים ציוריים שאין לו מקום בכתיבה אקדמאית מהוגנת, או בחיי בקרב הסטריאוטיפ שנע בין לילות לבנים של למידה להרפתקאות פאנג'ויה. נראה שאיבדתי את היכולת לשבת על התחת וללמוד מצד אחד, ואת הבחירה האם להיבלע בסביבתי מצד שני. ובתוכי? אי-שקט פראי. שאיפה וחלום אינם מושגים שנהירים לי יותר. רוצה לצעוק משגעון, רוצה שק אגרוף, רוצה למצוא בעצמי נחמה כאידיאל שאינו בר השגה.
כינוי:
Lain
בבלוג זה
בכל הבלוגים
