כשמשקיפים מהמרפסת, השכונה הזאת נראית כמו תזכורת גוססת לקיומו של קן הנמלים המשעמם בעולם. בצהריים, ממרומי הקומה הרביעית, אני סוקרת במבטי את פני השטח ומתמוגגת מניחוחותיו של מרכך כביסה גנרי שמתנדף באוויר. בו בזמן, חתול שלא שייך לי משתזף בשמש, מתרפק לרגליי ואז חוזר להביט אל האופק במעין רצינות תהומית של אל מצרי - דמיון הזייתי-רגעי שמפצה זמנית על השוני במספר הכרומוזומים. המחשבות מתאדות להן והשחלות כנראה עמלות שעות נוספות על ההפתעה החודשית, שגיאות הקלדה פרוידיאניות פה ושם. רטט.
שני בני אנוש שכבר נתקלתי בהם בעולם הפיזי מרגישים אליי חיבור ומעוניינים להיפגש, כנראה בקטע רומנטי. תוהה האם זה אי-פעם יוכל להתאפשר שוב במובן האחר, האינטלקטואלי-סלאש-אפלטוני יותר. כל רצונותיי מהאחר מסתכמים כרגע בחברות טובה, בסופו של דבר.
אך אין לכם סיבה של ממש למהר לרחם עליי או עליהם. הבעת עניין לשם כינון זוגיות שונה מאוד מעניין שנובע מתוך האהבה לכשעצמה, ואני יכולה להיות הכל בשביל סובבי כרגע פרט ל"אוהבת" או "נאהבת". אם אכפת להם מעצמם, הם יאלצו להבין את שכבר נאמר. הם חביבים לחלוטין, הם לא יידעו לקרוא אותי עד הסוף, החתול על המרפסת יצליח בזה יותר - וזה לא נורא. אין פה מוות של דבר מחוץ לתחומי הפנטזיה שלהם. תחומי הפנטזיה שלי בינתיים, נפרדים מתמיד מן החיים שבחוץ, וטוב לי ככה.
תוהה האם מידי פעם משקיפים גם עליי מלמעלה, והאם ניתן להבחין מפרספקטיבה כזאת בנמלה ממש מוזרה.
כינוי:
Lain
בבלוג זה
בכל הבלוגים
