הדרך של הדר

אני רוצה שהזמן ייעצר. שהכל יישאר בדיוק ככה. אני רוצה לזכור הכל. אני לא רוצה לגדול. אני רוצה לזכור את הצופים, את השטויות, את התמימות, את הריח שלו, את בית הספר והלחץ והמבחנים ושיעורי הבית, את הטיולים עם המשפחה או עם החברים, את הטיולים בצופים. את הנוף, את האוויר, את החופש. אני רוצה לזכור את המעבר הזה של גיל הטיפש עשרה, את המחשבה על העתיד, את הציפיות והאכזבות. אפילו את החצ'קונים. אני לא רוצה שהכל ייעלם לי עכשיו. אני לא ארגיש ו..פוף. אני אהיה כבר גדולה, אני לא אוכל לדמיין על מה שאולי יקרה כי זה כבר מאוחר מדי. אני לא רוצה להספיק הכל, זו לא הכוונה שלי. להפך! אני רוצה ללא להספיק הכל. אני רוצה לא לדעת כלום ואני רוצה לא להבין. אני פשוט רוצה.. להישאר ילדה. "נערה מתבגרת" אני רוצה ללכת כל יום לישון עם המחשבה של מה שיכול לקרות לי מתישהו. אני לא רוצה עבודה. אני רוצה את סבא וסבתא צעירים כמו שהם עכשיו. את אמא ואבא צעירים. את הדודים ובני הדודים, אני אפילו לא רוצה אחיינים. אני לא רוצה שאח שלי יסיים ללמוד בבית הספר. לפעמים זה פשוט עושה לי לבכות. כי הנה 14 שנים עברו כמו כלום, מה אני אגיד בעוד 10 שנים? אני רוצה לזכור את זה. אני רוצה לזכור את המחשבות שלי, את המבט התמהוני שלי, את מה שאני חושבת על כל דבר בעולם הזה ואני מפחדת שיום אחד זה פשוט ייעלם, הכל ישתנה. אני אגדל. ומה יעזור לי לזכור את הכל? תמונות לא ייעזרו.. הם אמנם יזכירו לי חברים ואיך שהעולם נראה פעם, אבל ריחות, מחשבות, זה כל כך קשה לי לזכור דברים כאלה ואני אובדת עצות. 

אצלי הכל בסדר.

הכל מעולה אפילו.

אני רוצה שזה יישאר בדיוק ככה.

אפילו הקשר שלנו חזר להיות כמו שהוא היה פעם ואני נורא שמחה מזה (: 

הספקתי לנצל את החופש כמו שציפיתי, ואפילו לא הייתי בלחץ של שיעורים.

הספקתי הכל.

הלוואי שהזמן ייעצר. הלוואי שהכל יישאר ככה. לא רוצה שישתנה.