מרגיש לי כאילו משנת 2012 עד 2018 היה לי באמת ובתמים פסיכולוג חינם שלא הייתי צריכה לשלם עליו כלום, שהפסיכולוג הוא אני, בגדול, והפורמט הוא המחשב
ואז היה לי טוב, אוהו טוב, ואז כבר לא היה לי על מה לכתוב, וגם כשהיה, הפורמט התחלף אליו, לחבר שלי, ואז זו כבר לא הייתה אני נגד עצמי, זו הייתה אני נותנת הסברים למישהו שהוא לא המוח שלי, מנסה לפרט בכנות ממותנת את מה שעובר עליי בראש, בידיעה שאני הולכת לאכזב, ולהתאכזב, כי אף אחד לא יבין אותי כמוני, עם כמה שזה קשה להודות.
אף אחד לא יבין את זה שלמרות שתמיד הייתי מוקפת אני מרגישה כמעט תמיד לבד, שאני מייחלת תמידית לשינוי אבל תמיד בדיעבד מקנאה בעצמי. שאין לי סיפור. אין לי בעיה. אין לי צלקת. החיים שלי די יפים.
ובכל זאת ריקנות שלא ניתנת להסברה.ילדה אובססיבית צמאת צומי מטומטמת אבל מה נעשה, זו אני
"אני מסוגל לעשות בשבילך הכל, הכל. לא יהיה עוד בן אדם שיהיה מוכן לעשות את זה בשבילך."
ואני אוהבת אותך, בחיי שאני אוהבת אותך. אין לי דבר רע אחד להגיד עליך, ואם יהיה לי משהו רע להגיד אז כנראה שאני באמת מטומטמת.
משהו דפק לי את המוח. אולי זו השגרה, אני לא יודעת מה. אולי זו הקורונה, תמיד כיף להאשים אותה בהכל.
אולי זה הסלט שנהיה לי במוח באשמת כאלה ואחרים.
אני לא יודעת.
אולי אני מתגעגעת להרגלים רעים, לעזאזל
בחיי שאני אוהבת אותך
הלוואי שלחזור לכתוב יחזור לסדר לי את המוח
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
