טיול לילי

אני לא מסוגלת להפריד בין הימים האחרונים.. הכל ערבוב מעורפל בין שינה לערות, ובעיקר מה שנמצא באמצע.

הזמן עובר ככה מהר יותר ולאט יותר באותו הזמן.

אני שונאת את זה.

אני רוצה לנסות בן אדם חדש, אבל כל כך מפחדת מלאבד את הקודם.. 

זה לא שרע לי איתו כל הזמן, לרגעים אני כמעט מאושרת מהחום שלו כשהוא נמצא צמוד אלי ומלטף אותי ולוחש לי אהבה באוזן. אבל רע לי איתו רוב הזמן. אני לא יודעת אם ככה זה אמור להיות, אם ככה זה בשביל כולם וזה משהו שאני צריכה ללמוד לקבל. הוא הדבר היחיד שאי פעם ידעתי אבל אני מרגישה שיש שם עוד בשבילי לטעום.. אני רוצה מישהו שירצה אותי יותר משאני יכולה לדמיין, ושיעשה לי טוב באמת, זה יותר מדי?

אני לא יודעת מה יהיה בלעדיו, אני מפחדת להיות בלעדיו, אני מפחדת להיות לבד.

ואני מפחדת לגמור בנקודה גרועה יותר משאני נמצאת בה עכשיו.

אולי כדאי לי לחכות, אין שום סיבה למהר עם החלטה כזאת. עדיף לחשוב כמו שצריך מאשר להתחרט ולאכול את הלב אחר כך.

אבל למה אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה בשביל להרגיש חופשיה?

לפעמים נדמה לי שאני כותבת כאן כמו מתוך טראנס, משהו מעורפל ומבולבל שאף אחד לא יוכל להבין.. אבל יש בני אדם שם שלוקחים את הזמן לקרוא ולהגיב, אז כנראה שזה כן אומר משהו גם למישהו אחר... זה מעודד איפשהו. כל מה שאני כותבת כאן לא דומה לשום דבר אחר שאני כותבת, זה יותר דומה לציורים שלי.. לפעמים קשה למצוא בזה היגיון וסדר.... אבל באותה השנייה זה נראה לי כמו הדבר הכי הגיוני בעולם (ולפעמים, גם אחר כך). תמיד אמרתי לעצמי שאני לא בן אדם של יומנים, אבל אולי אני כן. בכל מקרה, לא רוצה להגדיר כל דבר.

טוב נו וגם בא לי סקס ממש טוב. מותר לכתוב את זה כאן?

לרגע אחד דמיינתי שבאמת סבבה לי. ישבתי עם המשפחה בסלון של סבתא, שתיתי את התה ירוק נענע שלי, דיברתי עם בת-הדודה-שנמצאת-במצב-פסיכיאטרי-גרוע-הרבה-משלי-אבל-במצב-קיומי-חיובי-יותר ושכחתי מהסחרחורות והבחילה ומהרצון שלי לתלוש את השיער ישירות מהקרקפת. פשוט ישבתי שם מוקסמת לגמרי מכמה שהיא יפה וחזקה ואופטימית, הקשבתי לה מדברת על כרטיס הנכה שהיא גילתה שיש לה שמאפשר לה לעקוף תורים, גאה ומשועשעת ופתוחה לעולם.

מאוחר יותר ישבתי במרפסת ונתתי לעצמי לפנטז על ציור הקיר שאני מתכננת לעשות בחדר שלי. האומנות שלי זה אחד מהדברים היחידים שמשאירים אותי שפויה.. ולא עסקתי בשום דבר שקשור אליה בחודשים האחרונים. 

נשמתי לי אוויר נקי של חושך ושל כוכבים, ולרגע דמיינתי שטוב.

כמובן שהכל התנפץ כשישבתי עם האוזניות באוטו והעייפות והחולשה הפיזית נפלו עליי סוף סוף.. והריקנות לא ויתרה לי והתחילה לחגוג על החולשה שלי כמו תמיד, מזדחלת לה לכל איברי הגוף שלי וסוחטת ממני דמעות ללא קול.

ריקה ממחשבות, מרגשות, מרצונות, העברתי את הנסיעה הביתה בבהייה אל הנוף המתחלף ובמוזיקה רועשת הרבה יותר מדי שתעזור לי להדחיק את העולם שבחוץ כדי שלא איאלץ להתמודד, ואוכל להתאחד עם הריקנות האמיתית שאני.