זהו ערב יום שישי, מזה כמעט 11 חודשים, שבו אני נמצאת בבית לבד מול המסך. כמו עשרות ומאות ימי שישי שהיו לפני יום שישי שבו יצאתי לדייט הראשון האחרון שלי. אני חושבת שזה הדבר שהכי הפריע לי בלהיות רווקה, שביום שישי כל הזוגות יוצאים ביחד או נמצאים בבית ביחד ורק אני הייתי לבד, מול המסך, רואה סדרות וקוראת כתבות במאקו, לבד. וזה מצחיק כי גם כשהייתי בזוגיות כלשהי, כמעט אף פעם לא היינו מבלים את יום שישי בערב ביחד, כי היינו מתניידים בתחבורה ציבורית ובשישי בערב אין או שהיינו גרים רחוק מידי או שלא היינו רשמיים מספיק בשביל לבלות את שישי בערב. אבל ב-11 החודשים האחרונים, שתכף יהיו שנה, וזה טייטל שלא חשבתי שאגיע אליו, בזוגיות שנה, לא היה יום שישי אחד שישבתי מול המחשב לבד, בכולם יצאנו למסעדה, לסרט, לבר או סתם היינו בבית יחד והזמנו אוכל או הכנו טוסט וראינו טלוויזיה בסלון ואז הלכנו לישון ביחד. וגם יום שישי הבא אני אחזור לשגרה הזאת שהפכה להיות כל כך אהובה, לדעת שלא משנה כמה עומס יש לי, כמה מבחנים, כמה אין לנו זמן להתראות במהלך השבוע, שום דבר לא ייקח לנו את יום שישי בלילה.

תמיד לא הייתי מסכימה לעצמי לכתוב בבלוג ביום שישי בלילה לבד אבל דווקא עכשיו, כשיש לי קצת זמן פנוי, זה נשמע לי כמו רעיון טוב. אני עומדת בפתחה של תקופת מבחנים שישית, רגע לפני סיום השנה השלישית לתואר. לא מאמינה שהגעתי לרגע הזה, לא מאמינה שעברתי כל כך הרבה, נשמע לי מטורף, הזמן לא זז ומצד שני הוא עבר כל כך מהר. רוצה כבר לסיים את התואר הזה כי אין לי יותר סבלנות ללימודים או לאנשים שם, ומצד שני מתה מפחד מהיום שאחרי. ועוד שבועיים נגמר הסמסטר האחרון האמיתי שלי, סמסטר הבא יהיו לי קורסים בודדים, ולכן לא אגיע יותר מיום וחצי בשבוע ללימודים. כבר כמעט חודשיים שיש לי עבודה חדשה, מאד נחמדה ולא דורשת הרבה משמרות, למרות שזה נחמד שכשיש הרבה משמרות יש יותר כסף. דבר ששוב גורם לי להתעסק בכסף, כשאני לא עבדתי, או כמעט לא עבדתי זה לא הפריע לי כמו שזה מפריע לי כשיש לי משכורת יחסית נחמדה, שלאורך כל החודש כל גיהוץ באשראי גורם לי לחשוב אם אני לא מבזבזת יותר מידי, למרות שרוב ההוצאות זה על אוכל או לימודים ומעט על בילויים או בגדים.

כתבתי לעצמי כמה פעמים על נושאים שאני צריכה לכתוב פה, מביך לומר שבחלקם אני אפילו לא זוכרת למה התכוונתי. אבל אני אתחיל, למרות שיש דילאיי מטורף. לפני כמעט 4 חודשים חגגתי יומולדת 21 שהיה מרובה חגיגות. גם הפעם הוא היה בתקופת מבחנים כהרגלי בקודש ב3 השנים האחרונות. במהלך היום לא למדתי למבחן שהתרחש יומיים אחרי, הלכתי לארוחת בוקר עם סבתא ואחותי, אחרי חזרה הביתה ומנוחה קלה נסענו לקניון, ממש לשתי דקות שהפכו לכמעט שעתיים, אחרי זה נסענו לפעילות שהולמת בהחלט את גיל 21- פארק טרמפולינות כי הרבה זמן רציתי ללכת וזאת הייתה הזדמנות טובה. בערב חבר שלי בא אליי, הביא לי עגילים, שרשרת ושוקולדים במתנה ויצאנו למסעדה. חזרתי מבושמת ומאושרת, מהפעם הראשונה שבאמת חגגתי יום הולדת עם חבר שלי שהיה לו אכפת ממני ורצה לעשות אותי מאושרת. יום אחרי הרגשתי כמו סינדרלה שהפכה ללכלוכית וחזרה ללמוד למבחנים. בהמשך נפגשתי עם בסטי לפיצה, עם שתי חברות מהלימודים למסעדה עם בסטי בן שלקח אותי לתל אביב לאכול פסטה ושוקולד, וחגגנו כל המשפחה יומולדת לאחותי ולי במסעדה איטלקית. הייתי חייבת לכתוב את זה כי לא ייתכן שיהיה יומולדת לא מתועד בבלוג, גם אם כמעט אין יותר בלוג.

חודש אחרי גם חבר שלי חגג יום הולדת, היו לי בראש אלף תכנונים שלא כולם יצאו לפועל, ערב לפני הגעתי אליו עם עוגה שהכנתי וארנק עם הקדשה אישית, בבוקר אותו יום יצאנו לארוחת בוקר, בערב גם ההורים שלי הרגישו צורך לחגוג לו אז הם קנו עוגה ופזרנו בלונים בבית. כמה ימים לאחר מכן עשינו ביחד סדנת בישול זוגית. זה היה אחד מהרעיונות שחשבתי עליהם, והחלטתי ללכת על זה כשמצאתי אחת במחיר משתלם לכל כיס, אבל בסוף היא התבררה כבינונית ושפעם הבאה אני אדע שעדיף להשקיע קצת יותר בזה, אבל בסך הכל היה נחמד. זאת הבעיה כששבוע לפני חוזרים מחו"ל ביחד ופתאום צימר או מסעדה לא נראים מיוחדים.

ובנושא הזה, אני מאד אוהבת אותו והוא הפך להיות חלק בלתי נפרד בחיים שלי, כך שהוא נוסע ל3 ימים וכבר עוד לפני שהוא נסע אני מתחילה להתגעגע אליו ולחשוב מה אני אעשה בלעדיו. אני רואה איתו עתיד ומקווה באמת שנהיה ביחד עוד המון שנים, כמו בספרים של חיו באושר ועושר. אני מרגישה שהוא תיקון לכל מערכת יחסים קלוקלת שהייתה לי, לכל הבעת חיבה שלא נענתה בחזרה, לכל מרמור על הלבד וזה שהייתי רווקה וצפיתי בזוגות מאושרים מהצד. אף פעם לא אהבו אותי ככה וכנראה שאף פעם לא יאהבו אותי ככה. והוא אוהב אותי ככה גם כשהכל טוב ואנחנו צוחקים ושמחים, וגם כשקשה לי ואני עצובה ומעצבנת. אף פעם לא הייתי זאת שאוהבים אותה יותר, ולא האמנתי שזה אי פעם יקרה.

בשבוע שעבר לאחותי הקטנה הייתה מסיבת סיום בבית הספר, דבר שהחזיר אותי ישר למסיבת הסיום שלי ובכלל לזה שסיימתי את התיכון, מה שמרגיש בכלל לא לפני הרבה זמן אבל עברו 3 שנים. אני זוכרת את ה1 בספטמבר הראשון שלי, שבכיתי ורציתי ללכת לבית ספר כי הרגשתי שהחיים שלי מתפרקים. 3 שנים אחרי והחיים שלי בכלל לא מפורקים, הם מאד שלמים ומתקרבים מאד למה שציפיתי מעצמי. אני רואה את כל הבנות מהשנתון שלי משתחררות, וגם את הבנים שמתחילים, ואני בכלל לא מקנאה בהם שעכשיו הם צריכים לעבוד בעבודות זמניות, לעשות פסיכומטרי ולחפש מה ללמוד. אני שמחה שאני לא שם ושאני יודעת איך יראה העתיד המקצועי שלי. היה לי כיף בתיכון והרגשתי שם בבית, סיימתי אותו בצורה הכי טובה שיכולתי לבקש, ואני מאחלת לאחותי הקטנה שבעוד 3 שנים היא תהיה מרוצה מהחיים שלה, לפחות כמו שאני מרוצה כרגע.

ביום העצמאות יצאתי עם בסטי ואחותי לעיר עם הופעות נחמדות, בפורים החלטנו, ממש ברגע האחרון לצאת למסיבה של האוניברסיטה שהייתה נחמדה. ביום הסטודנט, החג האהוב עליי, היינו במגוון ההופעות שביאסו מאד, אבל הייתי עם שתי חברות טובות מהלימודים, וכל אחת הביאה את בן זוגה וזה היה בהחלט מרענן ונחמד, גם להכיר אותם וגם להשוויץ בחבר שלי.

אשוויץ בתקופת המבחנים הקודמת שלי- הציון הנמוך ביותר הוא 77, במבחן אחד שידעתי שיהיה נוראי ובמבחן אחר שויתרתי על מועד א' שלו מראש. במבחן שהייתי בטוחה שאני נכשלת מרוב שהוא היה גרוע קיבלתי 84 ובמבחן קשה אחר 88 ובעוד מבחן הופתעתי לטובה מ92. את הסמינריון סיימתי ב93 וקורס אחר שהייתה בו רק עבודה קיבלתי 99. במהלך השנה האחרונה התנדבתי בלשכה של חברת כנסת, השבוע זאת הייתה הפעם האחרונה שם. תמיד הייתי קצת מאוהבת ברעיון של הכנסת ומה שעומד מאחוריה ולמרות שהעבודה שאני עשיתי הייתה פחות נוצצת ממה שדמיינתי וכללה בעיקר מיליון מכתבים, אני שמחה שהגעתי לשם וזכיתי בהצצה הזאת. עוד הצעה שהייתה על הפרק זה להמשיך בהתנדבות המשפטית שלי משנה שעברה אבל בסוף החלטתי שאי אפשר לעשות הכל- גם לימודים, גם עבודה, גם את ההתנדבות בכנסת, גם חבר וגם לחיות. אני מקווה לחזור להתנדב אחרי תקופת המבחנים בתקווה ששנה הבאה באמת תהיה פחות על הלימודים ויותר על העבודה וכל הדברים מסביב.

קשה לסכם כמעט חצי שנה בפוסט אחד, ועוד יותר קשה גם להכניס אליו שני טיולים לחו"ל. אחד היה עם החבר, וסגרנו אותו בערך 3 חודשים לפני, התרגשתי מאד והוא היה מדהים ועלה על כל הציפיות. הטיול השני היה עם אמא וסגרנו אותו יומיים לפני, לא היו בכלל ציפיות ונהנתי מאד. וגם היו רק 3 שבועות הפרש בין הטיסות, דבר שאף פעם לא קרה לי בעבר.

בטיול הראשון פגש אותנו הקור האירופאי, מלווה בגשם וביום האחרון גם בשלג. אומרים שכיף ללכת לאיבוד בעיר אבל אנחנו לקחנו את זה בצורה קצת קיצונית והלכנו לאיבוד כל פעם שניסינו לנווט. רוב האוכל היה טעים מאד, החל ממסעדות, ארוחת הבוקר במלון ואוכל שמצאנו בסופר. הכי נהניתי מהדברים הקטנים שמצאנו בדרך, כמו זה שחיפשנו שירותים ונכנסו לספרייה או חנות ספרים ענקית, עם פסל ענק שעשוי מספרים, או סתם נדנדה שהייתה בכניסה לאיזה בניין אחר. לפני הטיול, חיכיתי לזה שנהיה ביחד 5 ימים, ויותר מזה, שנישן ביחד כמעט שבוע רצוף, בפועל, כל יום אחד נרדם בזמן שהשני צחצח שיניים לפני השיניים ולא באמת הלכנו לישון ביחד, אבל היה כיף להיות רק אחד עם השנייה כל היום. הטיסה בחזור הייתה הסיוט הכי גדול שהיה לי בחיים, וחשבתי שאני לא אצא ממנה, או לכל הפחות יוצאת משם למיון. ברגע שנחתנו הכל נהיה יותר טוב ועם השעות חזרתי לעצמי.

הטיול השני היה כיפי בגלל אי הציפיות ממנו, זה היה טיול חצי מאורגן כשכולם היו בגילאים פי כמה וכמה מהגיל שלי, אבל דווקא היו כמה זוגות שיותר התחברנו אליהם והיה נחמד, היינו במקומות שלא הכרתי ולא ידעתי על קיומם, האוכל היה טעים וזול, מזג האוויר היה נעים והרגשתי מגניבה שלבשתי בגדים יפים. הנסיעות הארוכות קצת שיגעו אותי אבל היו נופים מדהימים אז זה כיפר קצת. אני חייבת לכתוב לעצמי בפירוט יותר מה עשינו בכל יום, אבל לפחות עכשיו ירדה ממני האשמה שכמעט סגרתי טיול שלישי בלי לכתוב מילה על שני אלה.

מקווה שהפעם הבאה שאני אכתוב תהיה בעוד פחות מחצי שנה