האישה שהייתי מתרחקת והולכת ממני. את מקומה תופסות, משבצת אחר השניה, נשים חבולות שמשתקפות מעיניי העולם. נשים עלובות, מתמסרות בקלות, מגוחכות. נזקקות כבגיל מצוות. בכולן אני מביטה פעורת פה, בולשת אחריהן בחשש. אם היו פה כל העת אז מה האכיל את המפלצת כל כך בחשאי, כל כך במסירות. ואם נבראו יש מאין, מבלי שתרמתי דבר, אזמה נותר לי שאני יודעת. במה נותר להיאחז.

אני נכלמת וגוף ונפש על השגיונות, על ההינתקות, על בורות ששבתי לפעור בידיים חשופות לפני שהלידו חתכים בכף הרגל. במקומות בהם אין איש רואה את הבושה צריך אדם להחליט אם יש אלוהים בקרבו אם לאו. החלטות שנטעתי לפני שנים, לפני עולמות שלמים, לפני שנדמה שהייתי כל מי שהייתי - לבשו כתנות פסים משוגעות, ובין שורות הפסים שאלה מנקרת; האמנם.

לרגעים בודדים מדי האישה הראשונה מצליחה לפתוח פה יבש, מפצירה בי לשוב. אני שומעת אותה חלושות ממרחק תיבות פנדורה סגורות ובריתות שכרתי, אך הכפירה שלי צמחה גבוה מכדי לענות לה. גבוה מכדי להאמין שיש לאן.

(דצמבר 23)