כמה חומות בנית סביבך, כדי לא לתת לאיש להתקרב?
בכמה גדרות תיל כיסית, ועטפת את עצמך כדי שכל מי שישלח יד יידקר, וירחיק את ידו לנצח ממך?
כמה דמעות בכית, וכמה חיוכים חייכת, כשחזרת למיטה קרה וריקה מאדם?
כמה טעים היה לך להכין ארוחה גדולה ועשירה, כשהסועדים הם בעצם רק את, אוסקר הכלב המגושם שלך,
ועוד כמה חתולי רחוב שהיו מייללים שעות על גבי שעות רק כדי שתזרקי אליהם איזה מבט או איזו עצם?
כמה נעים היה לך להתמכר לבדידות, ולהירדם איתה לאט?
כמה סיפק אותך היה להתחבא מתחת למיטה כשאהבה דופקת בדלת?
כמה כיף היה לך להשתכר לבד עם כוס יין אדום ומתקתק, מול סרט שחור-לבן בטלוויזיה שבקושי עובדת?
וכשאת נרדמת בסלון, והחלון עוד פתוח ומשב רוח עדינה וקפואה כמוות נושמת אותך ואין מי שיחבק,
אין מי שיעטוף אותך בשמיכה,
ואין מי שירים אותך כמו נסיכה למיטה עמוסה באהבה.
את תתעוררי באמצע הלילה על הספה כשחצי מהגוף שלך מלטף את הרצפה, ובכל זאת תחזרי לישון.
כי אף אחד לא מחכה לך על המיטה,
גם לא אוסקר הכלב המגושם שלך.
לכרית יש את אותו הריח כבר שנים, גם אחרי 20 כביסות, הריח אותו ריח של הלבד.
ואם כבר מדברים, הלבד הזה זה עושה לך טוב?
את מרגישה בטוחה בתוך הבור שחפרת לעצמך?
וכשהבור יתמלא חזרה באדמה חמה,
את תרצי להישאר שם?
ולהיות קפואה לנצח?
בכל מקרה, אם תחליטי שכן, שתדעי,
היא תמות איתך שם, לאט אבל לפחות בנאמנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*אינדיגו*