10 שנים חלפו מאז אותה המלחמה הארורה הזו, והכל עדיין כואב.
10 שנים שעברו בלעדייך וכל כך הרבה איתך, ועדיין אני מרגישה את החיבוק האחרון שלנו ואני לא מסוגלת להרפות, גם לא אחרי פאקינג 10 שנים.
אני חווה אותו שוב ושוב בכל פעם שאני עוצמת עיניים.
החיבוק-דוב הזה שימש לי כמקלט כשהייתי קצת עצובה.
ועכשיו, עכשיו אני עצובה. ואין פה שום חיבוק, ולא דוב
הגעגועים לא מוותרים לי, גם לא השנה.
והזיכרונות, גם הם. כמה כואבים הם ומתוקים באותה נשימה.
והריח שלך אבא, עדיין מרחף בחדרי הבית, בין הקירות.
גם בדירה הקטנה שלי, איי שם בגולן, אתה באוויר.
השירים שהיית מזמזם להנאתך, עדיין מתנגנים ברדיו ועושים לי צביטות קטנות בלב.
והכאב הפך להרגל, והגעגוע הוא תמידי.
שניהם שומרים עליך בתוך הלב שלי.
הלב הקטן והפועם שלי, שפועם בדיוק בקצב של המנגינות שכל כך אהבת, ובתוכו אתה תהיה, ותחייה לנצח, עד הסוף וגם אחריו.
אני בטוחה שאתה שם, איפשהו בין העננים, מסתכל עליי, ומחייך אליי גם כשאני ישנה
היית שר לי "הילדה הכי יפה בגן" ואני הייתי מיד נבוכה ומתחבאת בתוך החיבוק שלך.
"אבל אבא, אני כבר בכיתה ג'" הייתי אומרת לך בכעס מזויף
"אז את הילדה הכי יפה בגן שעכשיו היא בכיתה ג'!" היית עונה לי תוך כדי שאתה מדגדג אותי,
ושנינו שמחים.
שנינו מאושרים.
לפעמים מחשבה של "מה היה קורה אם..." עולה בי.
יותר נכון, מצליפה בי.
בדיוק באמצע הלב, ושוברת אותו לחלקים.
ואז אני מנערת את הראש ואת המחשבות,
ואומרת לעצמי שאתה עדיין כאן.
לידי, כמו צל.
שומר עליי שלא אשרף.
אתה מתעורר בי כשאני ברגע של חולשה, אתה כמו זריחה תמידית.
גם בחושך, אתה הכוכב שהכי מנצנץ, מזכיר לי שבתוך כל האפלה יש נקודות אור, והן החשובות באמת.
אתה עולה בי גם ברגעים שמלאים בטוב, כשאני מול שדה פתוח, או מול נוף יפה שאין לו סוף, אתה שם. בקצה, פותח את הזרועות שלך ומחכה שארוץ אליך כמו אז, שהייתי קטנה מידי כדי להבין ששום דבר לא לנצח.
תודה על הזכות לגדול לצידך.
אדם מלא ערכים, אומץ, תבונה, ואהבת חינם שאין כמוה גם באגדות הגדולות ביותר.
למדתי ממך המון, ועדיין ממשיכה ללמוד...
אתה הגיבור שלי.
תמיד היית, ואחרי מותך...
אתה הגיבור של כולם.
אז גם היום, אני והשכול נישן מחובקים, צמודים.
אחד בתוך השני,
ואולי קצת אבכה, ואחייך קצת, כי תמיד יש על מה.
אוהבת עד כאב, ומתגעגעת בלי סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*אינדיגו*