יש זיכרונות שבאים לבקר, גם כשאני לא מזמינה.
לא משנה בכמה מנעולים הדלת נעולה, הם נכנסים דרך החלון מבלי לתת לי את היכולת להתנגד.
נזכרתי הבוקר, בלילה ההוא שהעברתי את כולו על ספסל רנדומלי בקצה הרחוב, כשטיפות עצובות שטפו את כולי, כשלצידי ישב הומלס בשנות ה60 לחייו, בעל אין סוף שכבות צבעוניות של בגדים,
ועיניים שצבען לא היה ברור, בין ירוק לאפור, מבט מרחף בין עצב לשמחה, וזיפים שחורים לבנים רקדו עם הרוח הקרירה מסביב לחיוך שלו, שהיה מאוזן לאוזן באותם הרגעים.
"מה את בוכה ילדה?" הוא אמר לי תוך כדי צחקוקים קטנים שנפלטו לו בין הזיפים.
"תהני מהלילה" הוא אסף את עצמו ואת החיוכים והפך את הרגע לרציני יותר, כאילו ראה את הלב שלי מתהפך ובוער כמו הר געש שמתאפק לא להתפרץ.
והוא מכיר את הכאב הזה. מכיר אותו מקרוב.
ראיתי את הדמעות שלו בין חיוך לחיוך.
"הכוכבים יותר יפים מכאן, במיוחד כשהעיניים קצת רטובות" הוא אמר, ואני שתקתי.
נגבתי את הדמעות עם השרוול של החולצה, כמו שהייתי עושה בגן בדיוק כשהגננת הייתה מתקרבת אליי.
"ממה יש לי להנות?" עניתי לו בזעם מאופק
"אני והבדידות לא חברים טובים" הוספתי, ונתתי לדמעה האחרונה שעוד התנדנדה לי בקצה העין, לרדת ולהרפות ממני.
"את לבד?" הוא שאל אותי כשעינייו קצת התעצבו.
בלעתי את הרוק כדי להעלים את הגולה הזו בתוך הגרון.
"הדרך אל החיוך המתוק רצופה בדמעות מלוחות" הוא אמר לי והוציא מתוך הכיס כמה סוכריות מנטה והושיט לי אחת.
"אבל הן יעבירו את התחושה המרה. אם לא מהלב, אז מהפה"
"עשיתי טעות" אמרתי לו, כשהתחלתי לקלף את העטיפה.
"ואני לא אוהבת את התחושה הזו. אבל היא מגיעה לי"
נתתי לטעם החריף לנקות את כל המילים העצובות שחיכו על קצה הלשון.
הוא צחק אלי צחוק מחבק, ואמר לי שמהטעויות שלו הוא למד הכי טוב.
גם מאלה שכבר מאוחר מידי כדי לתקן.
גלגל אי אפשר להחזיר לאחורה, צריך לתת לו להמדיך להתגלגל.
הוא למד מה הוא כאב, ואיך זה לחיות תחת צל הפחד, לתת לו לשלוט, ולתת לו להוביל, ואופס- ורגע אחד של שיגעון שמשנה את הכל.
"קיבלת הזדמנות ליפול, כדי כשתקומי, את תקומי חדשה."
"אבל ילדה..." הוא המשיך להוסיף
"תשאירי לעצמך צלקת למזכרת, כדי שתדעי מה לא לעשות שוב, ואם רגע של שיגעון קטן עלול לפרוץ- קחי לעצמך סוכריה של מנטה, זה יעשה את העבודה"
"הסוכריה חריפה מידי. יש לך אולי שוקולד תות?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*אינדיגו*