כמה שהוא אהב אותה, רק אלוהים יודע.
היא הייתה האור שלו, וברגע שהיא הלכה החושך הופיע, והפך לנצחי.
מידי פעם הוא היה מדמיין את החיוך הגדול והיפה שלה מנצנץ מבעד לשמיכות, וכשהיה מחפש את חום גופה, הוא היה מוצא רק את החלל הקר שהשאירה לו למזכרת.
היא אהבה אותו, את זה הוא יודע.
אהבה אותו כמו שצריך לאהוב, עם פרפרים בבטן וגעגועים שלא היו מרפים לשניה.
היא הייתה שם בשבילו גם כשהעולם סגר אותו בתוך ארבע קירות, וגם כשהוא בחר להישאר בניהם.
אז היא הייתה שם, סגורה יחד איתו והוא סגור לצידה.
וכמה שקשה היה, איתה הכל היה קל יותר.
היא ידעה מתי לחבק, מתי לנשק, ולאהוב עד אין סוף.
והוא ידע לקבל ולהכיל את מה שאף פעם לא היה לו, ואת מה שאף פעם לא ראה בו.
היא הייתה פולטת אוויר ומיד אחר כך הוא היה נושם אותו ונהנה מהרגע.
היא הייתה מחייה בו את כל התאים שקפאו ושקעו במהלך השנים.
וכשהיא יצאה מהחדר, הבדידות תקפה אותו בכל הכוח.
בלי רחמים, אכלה להם את הנשמה ביס אחרי ביס.
וכשהלכה, הוא אפילו לא שאל למה.
הרי ידע שאהובתו היא כמו ציפור.
ומה הטעם בלהיות ציפור אם את חיה בתוך כלוב?
אז הוא נתן לה ללכת, וסגר אחריה את הדלת ובעיקר את הלב.
ולפני השינה הוא מביט בירח שמזכיר את החיוך הזה שלה, דומע קצת, ומדמיין את הטעם המתוק שלה, שכבר הפך לזיכרון מר.
מקווה שהיא מחייכת וצוחקת, וחיה את החיים שהוא לא יכל להעניק לה.
ועדיין, בכל פעם שיש דפיקה בדלת,הוא קופץ בציפייה שאולי זו היא...
ואולי הפעם היא תצליח ללמד אותו לעוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*אינדיגו*