אני יושבת פה לידם, ומשילה את נפשי כמו נחש המשיל את עורו.
ותוהה אם כולם מצליחים לראות את החורים שיש לי בלב
ואם בנוכחותי הם מרגישים את החלל שאיתו אני חיה שנים.
אם הם מרגישים כואבים לצידי, או חזקים יותר מאי פעם.
חושבת אם מתחת לחיוך, הם עדיין רואים את העקבות שרק הדמעות שלי ידעו להשאיר.
למרות שהן התייבשו מאז, הן תמיד חוזרות בסוף.
"החיוך מנצח תמיד" הוא היה אומר לי תוך כדי חיבוק.
"הכל הכל?" הייתי שואלת אותו כשחיוך קטן כבר החל לפרוח על פניי.
כך הוא היה נוהג לומר לי כשרגש שלילי היה מאיים לפרוץ לי החוצה דרך העיניים, ואז הייתי מחייכת.
תוך כדי דמעות, אבל מחייכת.
בדיוק כמו שיקרה מחר. מעל הקבר שלו שמשנה לשנה נראה נקי וטהור יותר.
תוהה אם הוא שומע, ומרגיש את החורף שהבאתי איתי.
כמו ילדה קטנה שרוצה את היד של אבא.
ואני אהיה הכי קרובה אליו.
בין החיים לבין המוות, כשחתיכת בטון גדולה ומאיימת מפרידה בין שנינו.
אלחש את אהבתי שגודלת מרגע לרגע.
ותוך כדי הדמעות שאני אנער מעצמי, אני אזרוק חיוך מאוסף החיוכים הגדולים שלי,
הרי אני יודעת שאם לא אזרוק לעצמי גלגל הצלה, סביר להניח שאטבע.
שחיוך מנצח הכל, אבל לא את הגעגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*אינדיגו*