חיים פשוטים

חלל.

אני מתהלכת על פני האדמה הזו עם חיוך ענקי על הפרצוף, וחלל בתוך הלב.

לא בקטע קיטשי, ולא בקטע בכייני.

אבל החלל, הוא קיים.

הוא איפשהו שם.

בין הפעימות.

ואני אדם שמח.

לעיתים, אפילו מידי.

כולם כבר הולכים לישון, והחיוך עדיין נשאר על הפנים.

אבל בלי סיבה.

ככה סתם, מחייך לו.

במלוא עוצמתו.

שזה נפלא, וזה נהדר.

וזה משכיח קצת דאגות.

אבל אין שום סיבה אמיתית.

אפילו הוא,

קצת ריק.

ופה הנקודה.

בא לי שתהיה לי סיבה לחייך.

סיבה ממשית.

כזו מהבטן.

שלא אוכל לעצור.

ולא הסיבות הבנאליות של השמש פורחת, והציפורים זורחות.

בא לי לחייך בידיעה שיש לי בשביל מה.

ולא בשביל להחזיק את עצמי.

ולעבור את היום

בלי דמעות.