קצת קשה לישון בימים כאלה, כשהראש עובד יותר מידי.
הוא כל כך עייף, שאין אפילו כוח להירדם.
אז הדלקתי את מנורת הלילה שלי שאני כל כך אוהבת.
תמיד עושה אור עדין כזה. לא חזק מידי, ולא חלש מידי.
מאירה תמיד על הפרטים החשובים.
הספר של גויטפרויד שוכב בנחת לצד משקפיי הקריאה שלי.
אולי אקנה כרטיס טיסה לאנגליה?
תמיד אהבתי את האפלוליות של לונדון.
אולי זה במזג אוויר, או אולי זה סהכ תרבות של אנשים קרים.
רגע... ואולי הכל רק סטיגמות?
האנשים מטבעם חמים, והארץ הזו פשוט מקפיאה אותם?
ואולי בכלל האפלוליות הזו, היא רק בתמונות.
והאנשים מחייכים ככה סתם, גם בלי סיבה.
נכנסתי לאתר של אל-על, לבדוק דילים טובים...
"אני באמת חושבת שאני צריכה פסק זמן מהכל" מילמלתי בקול,
חשבתי לעצמי כמה זה יהיה נפלא לעמוד מול הביג-בן כשהוא בשלו, יחד עם המחוגים שנעים ללא הפסקה.
וגם שעון כמו הביג-בן לא יריץ לי את הזמן.
בא לי על החורף המפורסם של לונדון.
דמיינתי איך ביום סגריר אשב בבית קפה פינתי, אזמין כוס תה חם, ואשקיף מבעד לחלון על הטיפות שנשפכות זו אחרי זו.
אתעטף במעיל גדול שיגן עליי מכל הקור הזה מסביב.
מהפחדים, מהכעסים, מהחוסר אונים, ומכל הכאוס שחוגג אצלי בתוך הראש?
יש רופא לפצעים כאלו? שהם עמוק עמוק בתוך הלב
עניתי לעצמי בשקט, כשדמעה קטנה זלגה מבעד לעיניים שהיו עצומות חזק.
המחשבות התחילו לטפס עד שהשתלטו על כולי,
סגרתי את הלפטופ, וכיביתי את המנורה.
כיסיתי את עצמי בשמכת פליז שאני כל כך אוהבת, שאפילו בלילה חם אני לא מוותרת עליה.
היא תגן עליי מהסופה שעתידה לבוא.
ומסמנת למחשבות שזה הזמן להרפות,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*אינדיגו*