להרגיש כמו טיוטה של מישהו, של משהו, שהיה אמור להיות הגירסה המוצלחת של עצמך.
להרגיש שאתה רוצה למות ולהיוולד אחרת.
אתה מסתכל על עצמך במראה, ובוכה.
אתה אומר לעצמך בקול מפורק.
כועס על האדם שמתבונן בך, במבט שמחפש במה להיאחז.
"למה אתה חייב להיות כזה דפוק?!?!" אתה צורח על עצמך.
והאדם במראה נראה כל כך אומלל, כל כך שבור.
"תפסיק לרחם על עצמך" אני ממשיך וצועק עליו.
"רק שהכאב הזה יעבור כבר" הוא מילמל אליי.
ואז בשניה, הברכיים מתקפלות.
הוא חונק אותך, ופתאום אין אוויר נקי לנשום.
וכל מה שאתה רוצה, זה שבתוך כל החור השחור הזה
שמישהו יושיט לך יד בתוך כל האפלה.
יש רק אותי, ואת האדם שבמראה.
שאותו אני שונא, ואני רוצה שהוא יפסיק להסתכל ולדבר אליי.
אחרי שבכיתי את כל הדמעות על כל השנים האלו,
"יהיה בסדר, אתה תהיה בסדר"
הרי אני והוא באותה הסירה, שנינו טבענו.
ואני מתפלל בלב, שלמישהו יש גלגל הצלה.
"אתה שבור, אחושילינג שבור, אבל לאט לאט אתה תיבנה" המשכתי
"ואולי, סוף סוף....בגירסה המוצלחת של עצמך"