חיים פשוטים

חלל.

אני מתהלכת על פני האדמה הזו עם חיוך ענקי על הפרצוף, וחלל בתוך הלב.

לא בקטע קיטשי, ולא בקטע בכייני.

אבל החלל, הוא קיים.

הוא איפשהו שם.

בין הפעימות.

ואני אדם שמח.

לעיתים, אפילו מידי.

כולם כבר הולכים לישון, והחיוך עדיין נשאר על הפנים.

אבל בלי סיבה.

ככה סתם, מחייך לו.

במלוא עוצמתו.

שזה נפלא, וזה נהדר.

וזה משכיח קצת דאגות.

אבל אין שום סיבה אמיתית.

אפילו הוא,

קצת ריק.

ופה הנקודה.

בא לי שתהיה לי סיבה לחייך.

סיבה ממשית.

כזו מהבטן.

שלא אוכל לעצור.

ולא הסיבות הבנאליות של השמש פורחת, והציפורים זורחות.

בא לי לחייך בידיעה שיש לי בשביל מה.

ולא בשביל להחזיק את עצמי.

ולעבור את היום

בלי דמעות.

לבד.

מוקפת באנשים,

ודווקא אז,

אני מרגישה אותה בכל הכוח.

בדידות.

תקופה טובה זו הייתה, שביל ישראל.

חודשיים שלמים.

מלאים בטבע טהור, ובאנשים טובים.

שזה כמובן השילוב המנצח.

וכבונוס,

היה לי שקט. סוף סוף שקט.

היה לי זמן לכתוב, לעבוד על הספר פה ושם.

ואפילו סתם לפרוק את מה שיושב על הנשמה.

ולא על התסכולים, ולא על סדקים מפעם.

כתבתי על עכשיו.

על כמה שהוא פשוט, וכמה שהוא מלא בטוב.

והיום,

אני מתגעגעת.

לשקט, לטבע המשתנה מיום ליום,

ובעיקר לעצמי.