RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2016
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2016
אני לא יודעת מה איתכם,
אבל השקט הזה...
מרעיש.
| |
והלב שלי הדליק נר זיכרון.
לא בגלל הגעגוע, כי הגעגוע מזמן כבר לא קיים.
אבל כדי לזכור.
איך זה עובד, הדבר הזה, שפועם.
וכשאהבה חדשה תבוא ותפתח את הדלת,
היא תעשה "פוו"
ותבקש משאלה.
שנלמד לאהוב
וניזכר יחד איך זה מרגיש.
| |
חיים פשוטים.
זו רק אני שמתסבכת הכל.
ריק לי.
כבר תקופה כשהלילה מגיע,
הריקנות איתו.
| |
להרגיש כמו טיוטה של מישהו, של משהו, שהיה אמור להיות הגירסה המוצלחת של עצמך.
להרגיש שאתה רוצה למות ולהיוולד אחרת.
אתה מסתכל על עצמך במראה, ובוכה.
אתה אומר לעצמך בקול מפורק.
כועס על האדם שמתבונן בך, במבט שמחפש במה להיאחז.
"למה אתה חייב להיות כזה דפוק?!?!" אתה צורח על עצמך.
והאדם במראה נראה כל כך אומלל, כל כך שבור.
"תפסיק לרחם על עצמך" אני ממשיך וצועק עליו.
"רק שהכאב הזה יעבור כבר" הוא מילמל אליי.
ואז בשניה, הברכיים מתקפלות.
הוא חונק אותך, ופתאום אין אוויר נקי לנשום.
וכל מה שאתה רוצה, זה שבתוך כל החור השחור הזה
שמישהו יושיט לך יד בתוך כל האפלה.
יש רק אותי, ואת האדם שבמראה.
שאותו אני שונא, ואני רוצה שהוא יפסיק להסתכל ולדבר אליי.
אחרי שבכיתי את כל הדמעות על כל השנים האלו,
"יהיה בסדר, אתה תהיה בסדר"
הרי אני והוא באותה הסירה, שנינו טבענו.
ואני מתפלל בלב, שלמישהו יש גלגל הצלה.
"אתה שבור, אחושילינג שבור, אבל לאט לאט אתה תיבנה" המשכתי
"ואולי, סוף סוף....בגירסה המוצלחת של עצמך"
| |
כל מה שבא לי זה להיות אוויר.
שלא ירגישו בי, שלא יבחינו בי.
שלא יראו, שלא יגעו.
אבל ידעו שאני שם.
שקופה ככל שאהיה, אבל אהיה.
איפה שצריך, לצד מי שזקוק
בנקודות הקטנות, כמו שאוויר יודע להיות.
לרחף מעל האדמה, לנוח בתוכה, להיעלם בין העננים
להיות לא יותר מתחושה שעושה נעים.
להיות כמו רוח שמרחיקה את החיידקים, וברגעי אושר קטנים, נכנסת עמוק לתוך הריאות
בפשטות, בעוצמה, בצורה שבלתי נראת לעין, אבל כזו שהלב מרגיש.
אוויר.
הוא איכשהו תמיד נמצא איפה שצריך להיות,
בין חיים למוות.
בין אהבה לשנאה.
בין אדם לאדם.
פשוט תמיד שם.
בשקט, באומץ
ובעיניים עצומות.
| |
התרגשות.
אוטוטו זה קורה!!!
קיבלתי טלפון מההוצאה לאור לקראת השבוע שהולך לבוא.
תחושה מבלבלת.
פחד ושמחה מחובקים, רוקדים זה עם זה
וכל זה בתוך הבטן שלי.
:)
ימים של צילומים לכריכה של הספר.
| |
אני מתגעגעת לחורף.
בא לי להתעטף בבגדים חמים,
ואז
ורגע לפני השינה להוריד את כולם ולתת לשמיכת פליז שלי לכסות אותי ולהגן עליי מכל רוח קרה שמאיימת לפרוץ.
ליד המיטה ישכבו להם בנחת ערמה של ספרים, וכוס תה חם יפריח את הריח המבטיח של הנענע.
ואז
הגשם ינגן את שירו על החלון
תיפופים קטנים של החורף.
אביט לחלון ואראה את הטיפות נושרות זו אחרי זו
מהפנט.
כמו איבוד חושים
עוד אחת
ועוד אחת
ועוד אחת
ובדיוק אז,
ויד חמה תלטף, ותגע, בדיוק איפה שנעים.
בלי להרפות
ולו לשניה אחת קטנה.
אני אעצום עיניים
אנשוך שפתיים
אתכווץ עד שהאוויר שבי ילך לאיבוד
ואז
והסערה תתחיל, ולא רק בחוץ.
ואז.
| |
1 בלילה וקשה לי לישון
אני רוצה חיבוק
| |
קצת קשה לישון בימים כאלה, כשהראש עובד יותר מידי.
הוא כל כך עייף, שאין אפילו כוח להירדם.
אז הדלקתי את מנורת הלילה שלי שאני כל כך אוהבת.
תמיד עושה אור עדין כזה. לא חזק מידי, ולא חלש מידי.
מאירה תמיד על הפרטים החשובים.
הספר של גויטפרויד שוכב בנחת לצד משקפיי הקריאה שלי.
אולי אקנה כרטיס טיסה לאנגליה?
תמיד אהבתי את האפלוליות של לונדון.
אולי זה במזג אוויר, או אולי זה סהכ תרבות של אנשים קרים.
רגע... ואולי הכל רק סטיגמות?
האנשים מטבעם חמים, והארץ הזו פשוט מקפיאה אותם?
ואולי בכלל האפלוליות הזו, היא רק בתמונות.
והאנשים מחייכים ככה סתם, גם בלי סיבה.
נכנסתי לאתר של אל-על, לבדוק דילים טובים...
"אני באמת חושבת שאני צריכה פסק זמן מהכל" מילמלתי בקול,
חשבתי לעצמי כמה זה יהיה נפלא לעמוד מול הביג-בן כשהוא בשלו, יחד עם המחוגים שנעים ללא הפסקה.
וגם שעון כמו הביג-בן לא יריץ לי את הזמן.
בא לי על החורף המפורסם של לונדון.
דמיינתי איך ביום סגריר אשב בבית קפה פינתי, אזמין כוס תה חם, ואשקיף מבעד לחלון על הטיפות שנשפכות זו אחרי זו.
אתעטף במעיל גדול שיגן עליי מכל הקור הזה מסביב.
מהפחדים, מהכעסים, מהחוסר אונים, ומכל הכאוס שחוגג אצלי בתוך הראש?
יש רופא לפצעים כאלו? שהם עמוק עמוק בתוך הלב
עניתי לעצמי בשקט, כשדמעה קטנה זלגה מבעד לעיניים שהיו עצומות חזק.
המחשבות התחילו לטפס עד שהשתלטו על כולי,
סגרתי את הלפטופ, וכיביתי את המנורה.
כיסיתי את עצמי בשמכת פליז שאני כל כך אוהבת, שאפילו בלילה חם אני לא מוותרת עליה.
היא תגן עליי מהסופה שעתידה לבוא.
ומסמנת למחשבות שזה הזמן להרפות,
| |
התקווה מאתמול עזבה אותי הבוקר.
זה לא הוגן מה שקורה פה.
שיעבור כבר.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*אינדיגו*