היא לא חדשה אבל כמעט כל יום היא בהחלט מרגישה ככה

ולפעמים מרוב יאוש אתה מאבד את הדרך חשיבה שאתה יודע שהיא נכונה ואתה עושה כל מה שכולם מציעים לך שלרוב עושה את ההפך הגמור מלעזור.

"תמצא מישהו אחר"

"תעסיק את עצמך"

"תיהיה שמח ותתנהג כאילו זה לא משפיע עליך"

לפעמים הדרך הכי טובה לעבור משהו היא ללכת ממש דרכו. ישר.

גם אם זה אומר לתת לעצמך להרגיש נפגע או נעלב.

לתת לעצמך לחוות עוד טראומת פרידה מבן אדם שקשה לך לראות את החיים בלעדיו.

אנחנו אוהבים לספר לעצמו שאנשים הם "החצי השני שלנו", אלה שמשלימים אותנו.  כשלמעשה הם הגיעו  ככל הנראה למטרה אחרת.

למשל, בלי ג' קרוב לוודאי שלא הייתי בתהליך של להוציא רישיון נהיגה כרגע.

קרוב לוודאי שלא הייתי מחפש עבודה, וקרוב לוודאי שלא הייתי נכנס ללימודים.

לא היו לי שאיפות לחיים שלי כי לא ממש ראיתי אותם ממשיכים.

זו הסיבה שאני היום בן 22 ואין לי המון דברים להציע.

ופתאום מגיע מישהו שלא מוכן לוותר לך על עצמך, שהוא תמיד אופטימי ותמיד שם.

לבן אדם כמוני אני מניח שאני יכול להבין למה הידעה שלא ניהיה ביחד מפעילה את ההורמון ההוא במוח שגורם לכאבים בחזה מפרידה. 

אולי גם בגלל זה ה"פרידה" ממנו כלכך קשה. הוא הפך לחלק ממני, הוא הפך להיות הבן אדם שאני שואף להיות יום אחד, כי בעולם כמו שלנו אפשר לפעמים לספור על יד אחת את כמות האנשים שהם כולם טוב.