זה כמעט לא נתפס כמה קושי ביום אחד חוויתי
חזרתי הביתה והתפרקתי לגמרי, זה חייב להפסיק
הקטע הכי עצוב, זה שמושיטים לי ידיים לעזרה לשם שינוי
אני פשוט מסרב לקבל אותם
למה לי? אחרי הכל הם ירצו משהו בתמורה, ואין לי את היכולת לספק לכולם את מה שהם רוצים, או צריכים
אחרי השיחה איתה, נכנסתי לרופא, הוא פשוט שבר לחלוטין את מעט הביטוח העצמי שהיה לי
הטיח בי שאני פגום, ושהוא לא אלוהים שיש לו כוחות לשנות את זה, ולאף אחד אחר גם אין
יצאתי מבוהל ויותר עצוב משהייתי זמן רב
הדרך חזרה הייתה מייגעת, כל מה שהראש שלי התחנן אליו היה שאיזה מוכנית תפגע בי, וישכחו כולם שאי פעם הלכתי בין החיים
היי..לפחות אני יודע שניסיתי את הכי טוב שיכולתי
ואם זה לא היה מספיק, גם אבא שלי היום ציין שהוא לא הלך אף פעם לשום חופשה בגללי
בגלל שאני הרסתי לו אותם עם הדיכאון שלי, השארתי אותו בדאגה בבית
חסר רק עוד משהו קטן מאוד בשביל שאני יהרס טוטלית, ולצערי זה כלכך לא רחוק מלקרות
אין לי למי לפנות יותר, הרחקתי את עצמי מכולם, אולי מהפחד שיקרה משהו בקרוב ואני לא אשאר פה, לאיש זה לא יזיז
זו מחשבה מאוד עצובה, והכאב בחזה רק רומז כמה היא מציאותית
כן מר רופא יקר, אני פגום, ואין לך מושג אפילו עד כמה
בדיוק מצאתי מחברת שכתבתי בה מהאשפוז הראשון שלי
"ביום הראשון זה בלתי נסבל, ואז? זה ניהיה קשה יותר"