אתמול היה אחד מהלילות האלה שהכל פשוט מציף אותך
ידעתי שמשהו כזה יקרה אבל לא חשבתי שממנו

בכיתי, עשיתי שטויות, ידידה באה להרגיע אותי...

הוא הסביר לי אתמול שזה הכל היא ושלו לא היה שום חלק בזה, אבל הכל היה מולי, הוא גם שיקר.

היום בבוקר הכל היה נוראי, הלכתי לקורס חצי ישן ולא מפוקס.

מחשבות נוראיות רצו בראשי בעוד המרצה ממשיך להעביר את השיעור שהרגיש ניצחי

כמה שעות לפני סיום הקורס שלחתי לו הודעה

"תגיע לתל"א ב4וחצי..אני משתגע."

הוא הגיע, בהתחלה זה היה די נוראי, הוא הצטער כלכך לרמה שהוא החל לבכות. הלב שלי נישבר. 

כשאתה רואה בן אדם שאתה כלכך אוהב בוכה, גם אם הוא עשה את הדבר הכי גרוע בעולם, אין לי לב שלא לתת לו חיבוק חזק.

קרו עוד דברים אח"כ שאין צורך לפרט, והיינו חייבים ללכת כל אחד לדרכו.

בדרך באוטובוס הנסיעה בפקקים הבלתי פוסקים החרדה תקפה שוב,

שוב לבד. שוב מחשבות. שוב חרדת נטישה ארורה.

אני אלך לאכול משהו כי חוץ מאת הלב מאתמול, זה כל מה שאכלתי.

אני מקווה שאצליח במבחן בשני

אני מקווה שאצליח להתגבר על העבודה שהוא לעולם לא יהיה שלי כמו שאני רוצה שהוא יהיה. ושיבין שהוא כן שווה.

אני כן אוהב אותו. למרות הכל.