הצלחתי להרכיב מעט חתיכות מהעבר.

היה בי האומץ לפתוח תקייה שכתבתי עליה בזמנו "הקשר ההרסני" 

אני מצליח להבין טיפה יותר מה קרה, מה הרגשתי, למה כלכך כעסתי ולאן פניתי שהמצב היה כנראה בלתי נסבל

לא היה לי האומץ לסיים את זה. זה היה קצת יותר מידי כבר ב10 שורות הראשונות, וכתוב שם קצת יותר מ4 עמודים.

הלב שלי דופק בכל פעם שאני חושב על להיכנס לשם שוב, כי רק מאותן שורות, כעס קטן/גדול פרץ בי, מעורבב היטב עם עצב ועם חרדה קלה.

אבל גם עם הבנה מסויימת שחיפשתי זמן מה.

זאת.לא.הייתה.אשמתי.

ואני לא יודע אם זה היה חלום או מציאות, אבל אני יודע שחלק מהדברים לא היו רחוקים מחלום בלהות

אני לא בטוח אם חלק מהדברים קרו, ולפי מה שקראתי ומה שאמרו לי, אני בכלל לא בטוח שאפשר לסמוך על מישהו בנושא, כי מסתבר שכולם שיקרו. ולא מעט פעמים לצערי. זה מפליא אותי כמה גירסאות שונות לאותם סיפורים שמעתי. כולם הרכיבו פזל אחד ענקי ומאוד מבלבל והשאירו לי להשים את החתיכות במקום.

התמונה שיצאה הייתה מכוערת להפליא, לא משנה כמה ניסיתי לעדן את הנושא.

ואני יכול רק לתאר לעצמי שאם הגעתי לבית חולים ואיבדתי 70% מהזיכרון שלי בתקופה הזאת, זה כנראה היה מאוד..מאוד קשה.

אני מניח שהכי כואב לי, זה הפחד הזה שאני שוב יוצא מטומטם.

כי אני באמת כבר לא יודע למי אני מאמין ולמי לא. אלה שהסבירו לי שהם היו החברים הכי קרובים שלי בקלות יכולו לשנות את הגירסה לאיזה כיוון שרק ירצו...ובעצם להיות אלה שאמרו לי שאיחלו לי מוות.

כואב לי הראש. ואני מבולבל מאוד.