פרק 4:
נכנסתי הביתה אחריי שהסתובבתי כמה שעות בתל אביב ולהפתעתי הוא עדיין
היה בסלון. כולם עדיין היו בסלון.
"הגעת. אפשר ללכת לאכול צהריים..." אמא שלי הכריזה.
"תלכו, אני עייפה."
"מאיה." הטון שלה היה נוקב ואני גלגלתי עיניים, מעבירה מבט
ברוני שהסתכלה עליי עם עיניי עגל ענקיות שהיה קשה לסרב להן.
"אוקיי..." מלמלתי.
כעבור חצי שעה מצאתי את עצמי במסעדת בשרים יורקתית להפליא, בהוד השרון
–כמה אירוני שהייתי פה לפניי שעתיים וקצת-.
הוא דיבר עוד ועוד ועוד על העבודה שלו, על המשרדים שלו, על העסקים עם
יפן ועל הבורסה בארה"ב ועל כמה הכלכלה בשפל חדש.
"לרוני יש תערוכה עוד שבועיים. תגיע." קטעתי אותו, יוצרת
שקט שמשום מה לא הביך אותי בשום צורה. סלדתי ממנו. הוא הגעיל אותי.
"תערוכה?" הוא שאל והסתכל עליי. "את תהיי?" הוא
המשיך.
"ברור שאני אהיה, אני לא נוטשת את המשפחה שלי כשהיא הכי צריכה
אותי." מצמצתי והמשכתי להסתכל עליו, רואה אותו מאדים.
מקצה העין שלי יכלתי לראות בחור מוכר, שכבר פגשתי היום, גפן. ישב שם
עם איש מבוגר ממנו והמבט שלו נע מהארוחה לכיוון השולחן שלנו. זה מה שחסר לי.
"מאיה, זה לא הזמן." אמא שלי אמרה.
"על מה התערוכה?" הוא שאל את רוני.
"זה תערוכת דיוקנים, אבל בעצם זה ציור חופשי ואני השתמשתי בצבעיי
שמן-"
"אתה לא מקשיב!" זאת הייתה אמירה נוקבת שיצאה מהפה שלי
כשראיתי שהוא מתעסק בפלאפון.
"מאיה-" שוב אמא שלי ניסתה להרגיע אותי.
"אני מקשיב..." הוא רק אמר והעביר את המבט ביני לבין רוני.
"כן? מה היא אמרה?" שאלתי.
"מאיה."
"תענה לי. מה היא אמרה?"
"את עושה סצנה. תעבירי לי את המלח." הוא סיכם.
"אני עושה סצנה? אתה לא יודע מה זה סצנה. תחזור על מה שהיא אמרה
או שאנשים יתחילו לצלם את זה." הדם שלי בעבע.
"היא סיפרה על התערוכה שלה." הוא הסתכל לי בעיניים ואני
גיחכתי, לא מאמינה.
"אתה תמשיך לעשות את הטעויות האלה עד שאחרון הילדים שלך יתאבד,
אה?" פניתי אליו בשקט ונעמדתי, מרגישה את הפנים שלי בוערות ויודעת כמה אדומה
אני.
"מה אמרת?" הוא לא הצליח לשלוט בטון שלו.
"כלום מר שוורץ, בטח לא שמעת טוב, או שלא הקשבת..." אמרתי
בזלזול והתחלתי להתרחק.
"מאיה....." יכלתי לשמוע את אמא שלי מאחוריי אבל טרקתי את
הדלת של המקום, מוציאה סיגרייה בשנייה שיצאתי משם.
'הוא לא שווה את זה. הם לא שווים את זה. הוא לא שווה את זה.' הקול של
דניאל התנגן לי בראש. 'אף אחד לא שווה את זה מאיה, זה הכל בולשיט אחד גדול. יום
אחד אנחנו נעבור מהקיבוץ המסריח הזה ונצליח בחיים. עד אז, נסבול קצת. זה לא שווה
את הדמעות' ניסיתי לשחזר את המילים המדוייקות שלו אבל כל יום שעבר הן היו
רחוקות יותר ממני והיה קשה יותר לזכור.
"את מלאה בהפתעות אה?" שמעתי קול מאחוריי וכמעט נחנקתי
מהסיגרייה שלי, מנסה ללבוש את החיוך הכי משכנע שמצאתי.
"הייתי צריכה להישאר בעבודה, נכון?" פניתי אליו.
"את לא היית בעבודה." הוא הרים גבה.
"הקמטים שלך קסם, בוקר אחד אתה תתעורר ואתה תגלה שהם לא הולכים
לשום מקום ושהמצח שלך לא נהיה צעיר יותר." ניסיתי לשנות נושא.
"את מלאה בשיט," הוא גיחך, "מלאה בחיוכים וצחוק מאולץ
אבל במקביל מלאה בשיט." הוא קבע והתיישב לידי.
"אתה לא מכיר אותי."
"את צודקת. אני לא." הוא משך בכתפיו והסתכל עליי במבט בוחן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
