עוד שלושה ימים ליה תיהיה בת 5 חודשים.

אני לא יודעת כבר איך להגדיר לעצמי 'דיכאון לאחר לידה'.
זה מרגיש לי בהגזמה- אם להסביר באופן מוגזם ז"א, שזה כאילו אדם מעורער נפשית.
תקופה ארוכה אני יכולה להגיד לעצמי שהכל בסדר- ואני באמת מסתדרת עם כל הקשיים ודי עומדת בזה לדעתי, צוחקת, סבלנית.. סוג של קרובה ל'האימא האידיאלית' במקסימום מבחינתי ואז, יש רגעים שאני פשוט נשברת. אבל בענק.
אם אלו התקפי בכי שנמשכים ימים, במיוחד בבקרים אחרי שהבעל הולך לעבודה ואני איתה לבד והיא ישנה (מזמן לא ראתה אותי ככה).
איבוד סבלנות לא חסר- שזה הדבר הכי נוראי מבחינתי. אם היא בוכה ואני לא מצליחה להרגיע אותה אז כאילו כל המחשבות וכל התחושות הכי גרועות צפות למעלה ואני כבר לא מתאפקת ופשוא מתפרצת בבכי. מרגישה כאילו אני האימא הכי גרועה בעולם ואני כישלון ובכלל, איזה מצחיק זה שלרשיון נשק צריך רישיון ולהורות לא, מה? טכנית זה גם הורג!
אבל אם אחזור להיות רצינית לרגע, אני כבר מזמן חושבת לפנות לפסיכיאטר- אולי זו בעיה שמצריכה איזושהי התערבות של תרופות למשל, שלדעתי אין מה להתבייש בזה. בוא נגיד שלא אנפנף בזה מול אנשים בעבודה אבל מי יודע.. אולי זה יעזור. מצד שני, אולי אני מגזימה?
כל פעם שאני חושבת להרשם לפסיכיאטר יש איזשהו קול בראש (מתאים לסיטואציה אלא מה) שאומר שאולי סתם נדמה לי וזה לא כזה גרוע, הרי כל אימא נשברת? השאלה אני מניחה זה עד כמה זה משבית. ואותי זה אוהוהוהו משבית.
מקסימום ישים אותי על כדורי מייצבי מצב רוח.. קראתי בפייסבוק- בקבוצות הרלוונטיות שזה יכול לעזור רק צריך להקפיד.

בכל אופן, מהפעם האחרונה שעדכנתי ה"מפלצת הקטנה" (אני התחלתי לקרוא לה ככה לפני הסדרה, נשבעת) כבר למדה להתהפך מהגב לבטן מה שמתברר מגלה לה עולם ומלואו כי היא היפראקטיבית בטירוף ורק להחליף טיטוך מצריך משאבים מורטי עצבים.

כמובן ששום צעצוע שמוגדר כ"צעצוע" לא יעזור לה. הרבה יותר מעניין סל כביסה או טיטול בצד. אז פאק איט, למדתי לוותר והעיקר שתתן לי להחליף לה.

התחלנו גם שיעורי שחייה! כבר הלכה לשלושה שיעורי שחייה ונראה כאילו ממש נהנתה.
בפעמיים הראשונות נכנס הבעל בגלל העניין של 'בושה מהגוף בבגד ים במיוחד לאחר לידה+ סובלת מאקנה מזדמנת על הגב'- סתם מביך.
אגב מתברר שאני לא היחידה שחושבת ככה כי אף אימא לא נכנסה מהקבוצה שלי.
היום התגברתי על כל הפחדים האלה בעקבות העידוד של בעלי שאמר שבעצם, שאחד מהדברים שמשתקים אותי זו החרדה שלי ובעצם מונעים ממני להנות עם הבת שלי.. "את קולטת את האבסורד?" שאל משהו כזה- כנראה שלאף אחד לא באמת אכפת מאיך שאני נראת או איך אני חושבת על עצמי. בלעתי את הגוש הזה בגרון כשהורדתי את המגבת ועמדתי שם עם הבגד ים תחת הדוש הזה שמתקלחים בו בקטנה לפני שנכנסים, קלטתי מבטים של הגברים ואני לא יודעת להגיד אם טובים או לא, אבל הדימוי העצמי שלי די נמוך ככה שאני נוטה לחשוב לכיוון השלילי גם פה.
נורא נהנתי. הסתכלתי על עצמי בסרטונים ודי הזדעזתי שככה אני נראת אבל גם לזה אני די רגילה.
כנראה יום אחד אעריך את זה או משהו כזה כשהיא תגדל..