בעוד שבוע ליה תיהיה בת חצי שנה.

אז חזרתי לעבודה והחלטנו לחלק את הזמן של הקטנה עם שני הסבתות באופן שווה- חלק מהשבוע עם סבתא אחת. חלק מהשבוע עם הסבתא השנייה.
שלשום היום עבודה עבר דווקא בסדר, חששתי לעזוב אותה למרות שאני יודעת שהיא בידיים טובות אבל עדיין חששתי לא להיות על ידה. תחושה לא מוסברת לאור העובדה שלפעמים אני כן רוצה להתרחק ולפעמים לנקות את הראש. אני עדיין לומדת שזה בסדר.
בסוף יום העבודה- הלכתי לאסוף את הקטנה ובאיזשהו שלב אימא שלי החליטה לומר לי שאני 'מפנקת אותה יותר מידי',  ו'היא רוצה ידיים כל הזמן'.
הסברים מצידי שמדובר בשינים שהיא מאוד סובלת מהם בזמן האחרון לא שכנעו והיא סיפרה לי פעם נוספת "שבכיל הזה את לא היית עושה לי את זה כבר!". ולמה? התשובה לזה די זעזעה אותי עוד בפעם הראשונה שסיפרה לי. הרבה לפני שהקטנה נולדה.
"הייתי משאירה אותך בוכה, הולכת לעשן סיגריה בשביל להרגע מהבכי שלך. עד שפעם אחת הפסקת לבכות ומאז אין את הבעיות האלו!".
הראש שלי השתולל מבפנים- אולי התינוקת הקטנה הזאת פשוט ויתרה כי ידעה שאימא לא תגיע אליה כשהיא הכי צריכה אותה. חיבוק, נשיקה, סתם להרגיש מגע מלטף או קול אהוב.. כי היא אולי לבד וקשה לה.. היא כולה בת חודש וחצי- חודשיים...
זה שובר לי את הלב.
אני זוכרת שניסיתי בהתחלה וספרתי על השעון דקות. זה אכל אותי מבפנים ואחרי שסיימתי לנסות את זה (3-4 פעמים זכור לי ניסיתי במשך 5-8 דקות בערך) הרגשתי אכולת אשמה שמה לא נתתי לה את מה שהיא הייתה צריכה. החלטתי שאני לא אעשה את זה יותר.
החינוך הסובייטי של האימהות הרוסיות משפיע גם על דור ההמשך. אז 'היא מפונקת' כי היא רוצה ידיים.
'היא לא רגועה' כי כואב לה, והיא מתה לישון ולא יכולה.
אימא שלי הגיעה למסקנה שקשה לה לקום בבוקר ואם היא שומרת עליה היא תתן לה לאכול מה שהיא רוצה לתת לה בלי ליידע אותי כי הדעה והרצון שלה הם אלה שחשובים...
רק הידע שיכול להיות שהקטנה שלי צורחת אצלה והיא מחוץ לדלת הדירה עומדת ומעשנת כי היא לא יכולה להתמודד איתה מכעיס אותי.
מדובר על אדם עם אגו מאוד גדול וחומות.. חומות אש, שרק אתקרב וישר אשרף.

מצד אחד זאת אימא שלי וזו הנכדה שלה... לא אוכל להתרחק ממנה לנצח. מצד שני נמאס לי לנסות ולדבר על חינוך כשמהצד השני אף אחד לא שומע ולא רוצה לנסות לשמוע אותי.

אתמול הקטנה בכתה כל כך מעייפות ומהכאבי שיניים שאחרי שהלבשנו אותה ולפני שיצאנו לעבודה היא הקיאה עליי פעמיים.
אחחח... אם הם היו יודעים כמה שווה פן בשיער אחרי התספורת...

אז החלתי להשאר בבית ואני חייבת להודות שהודהמתי מעצמי על כמות הסבלנות שהייתה לי למרות שאחרי שהקיאה היא הרגישה קצת יותר טוב.
נתתי לה לישון על החזה שלי- שתרגיש את החום גוף, וחיבקתי אותה ונישקתי ושיחקתי והייתי כול כולי שלה. הרגיש לי כל כך אמיתי.. החיבור הזה סך הכל פשוט עשה לי טוב. זה היה מדהים וקשה אבל נהנתי מזה ממש ולא היה לי אכפת כל כך מהקושי.

אז בעקבות כל העניין של ה'לגיטימיות' מבחינתה לשפוט את החינוך שלה ממני ובעקבות איך שהרגשתי כשידעתי שקשה לקטנה- החלטתי לקבל את זה שאני אימא 'מפנקת יתר על המידה'. אם זה אומר שאני אתן לה את מה שאני מרגישה שלא קיבלתי אז אין לי בעיה עם זה.