יומן אירועים

רוב המשמרות שלי במשרד לא היו מאוד ארוכות והעבודה לא דרשה נוכחות במשרד בשעות הקטנות של הלילה, אך תקופת המבחנים של הסמסטר האחרון לא השאירה מספיק מזומן בארנק. הייתי חייבת להשלים את השעות בזמנים בהם המשרד היה סגור.

השולחנות היו ריקים מאדם ודפי טיוטה מלאי תיקונים שהיו בד"כ מפוזרים על השולחן, או מסודרים בערמה לא נגמרת, היו קבורים בפחים המיוחדים שלהם. אפילו המטבחון, שהיה עמוס ספלים ופחים שעולים על גדותיהם מארוחות צהריים, היה ריק ונקי. כל כך נקי עד שהיה ניתן להריח את מטהר האוויר עד לשולחן שלי. שמחתי שאני יכולה להוציא את הלפטופ מהתיק ולנסות לסיים את עבודת הפוטושופ (עריכת פוטושופ ועריכת תרגום, לא דברים שהולכים ביחד, במיוחד כששני הדברים דורשים תשומת לב רבה גם בנפרד).

ניצלתי את העובדה שאני היחידה במשרד והגברתי את המוזיקה. תחנת הרוק המקומית השמיעה הופעה חיה של אריק קלפטון, שהייתה בערך הדבר הכי טוב שקרה לאוזניים שלי מזה זמן רב. בבית, ביליתי שעות ארוכות כשהפלייליסט התבסס על גלגל"צ או שירים חדשים שהתמכרתי אליהם, וכרגע הם נמצאים בדרכם להיקבר אי שם בתוך רשימת השירים העמוסה שלי. נראה שגם השדרן התרגש מנוכחותו של קלפטון הקשיש, כשהרגיש חייב להצטרף לקהל במחיאות הכפיים שהדהדו לתוך המיקרופון. "בראבו, בראבו, פשוט מדהים הקלפטון הזה , רק משתבח כל הופעה".

השתדלתי לעבור מהר על הגיית הדף המיליון בערך שדניאל תרגם כשמדי פעם עין ויד שמאל פזלו לעבר עבודת הפוטושופ הלא-גמורה. אחרי שש שעות מול שני המחשבים כבר הרגשתי שכבר עדיף לעבוד עם משקפי מגן וקרח על העיניים, אבל לא להמשיך ככה. לשמחתי ההגייה לא היתה קשה מדי, הבוס דרש גורם נוסף לפני שאנחנו מגישים את התרגום ללקוח. שמרתי את העריכה והשארתי פתק לדניאל על השולחן, "המשך כך". זה היה המשך לבדיחה בה רשם לי על התרגום האחרון "ציון 100" כאילו הייתה זו עוד עבודה להגשה בתיכון.

השעון הראה חצות ורבע.

קיפלתי חזרה את החפצים שלי לתוך התיק, ולבשתי את מעיל החורף הפוכי הארוך שרופד בצמר לאורכו ולרוחבו. יצאתי לרחוב הקפוא, בלי לשכוח כמובן לבדוק שנעלתי את הדלת. אמא לא אהבה את העובדה שאני מסתובבת בעיר בשעות הלילה המאוחרות בטענות הקבועות ש"מסוכן" ו"מה אם..."

אך על כל עיר נאמר שהיא מסוכנת בשעות הלילה. ניו יורק, לונדון, בוקרשט, ירושלים, ולי לא היה את אותו פחד שאמי הייתה מזכירה כל שיחה. העיר בשעות הערב הייתה לובשת מעין נפילת מתח מלחצי היום. אנשים כבר היו בבתיהם או יצאו לבלות בפאבים.

ואני?

בד"כ הייתי רצה. מנצלת את הריק ברחובות.

ללא פחד, ובמהירות. פחדתי יותר להלך בקיבוץ מאשר לרוץ בעיר הגדולה, אבל עיקר הפחד שלי היה מפני שהקיבוץ היווה את העבר ולא מפני ההווה בעיר הגדולה. ברלין בחורף נראתה בלתי מזיקה, כאילו השלג והקרח שריצפו את הרחוב גרמו לעיר להאט את הקצב. אף אחד לא רץ לאוטובוס או למטרו, כדי לא להחליק לתוך שאר ההמון המתהלך. קהל ההולכים הזדחל באיטיות, עמוס בתוך ביגוד מכביד וארוך שיצר חיץ בין ההולכים. לא הצלחתי ללכת בלי לחשב את הצעד הבא, אם שלולית הקרח מספיק יציבה ואם גוש השלג הקרוב מספיק נמוך מגובה המגף.

חורף אירופאי. חורף עירוני. כמו כל חורף בעבר, רק חיכיתי שייגמר.

הנביחות הרמות של קיפי שברו את השקט בקומה. כלב שמירה לא יעבור בשתיקה על אדם שעובר ליד דלת ביתו אך ישנה מעט את קולו כשיזהה בהתרגשות את בעליו.

פתחתי את הדלת וקיפי רצה במהירות מתרגשת החוצה. "יאללה שמנת, בואי נלך".

רבע שעה טיול בשכונה השוממת.

קיפי קיפצה על כל מדשאה אפשרית וסימנה כל פינה כשאני מנסה לעקוב אחריה במבטי. "נו קיפי, הביתה", ציוויתי על ההיפר-אקטיבית הקטנה לאחר שכבר לא הצלחתי לחמם יותר הידיים בתוך המעיל, והרגשתי שאני כבר חייבת לשטוף את הקור הנוראי מעליי במקלחת.

פתחתי את דלת הבניין כשקיפי החלה לרחרח בהתרגשות את דרכה למעלית, כאילו היא מכירה את העקבות שממלאות אותה. היא המשיכה לקשקש בהתרגשות בזנבה, מלקקת את הרוק שהצטבר על שפתיה בשמחה כל אותה העת, בזמן שהמעלית המשיכה לעלות את שבע הקומות עד שהגענו ליעד.

"בסדר קיפ, רק רגע, תכף אני פותחת את הדלת", ניסיתי להניא מהמשוגעת מלהמשיך לגרד את דלת המעלית, כדי שלא תשאיר אף סימן מצפורניה החדות שניסיתי לא פעם לשייף. אך קיפי העקשנית הייתה מסרבת בתוקף לתת לי את ידה למטרה זו. לא משנה באלו תחבולות ניסיתי להשתמש, היא תמיד הצליחה להתחמק.

בחנתי את הדלת, ובעיקר את מנעול הדירה, והרגשתי נכשלת כשלא מצאתי אף לא סימן חריג או עדות לפריצה.

אצבעי הייתה במקום הקבוע כשלא הרגשתי בטוחה, מתכוננת ללחוץ על תרסיס הפלפל שנמצא בכיס או בתיק ליתר ביטחון.

פתחתי את הדלת והתחלתי לצעוד פנימה כשקיפי לפתע דחפה אותי בריצה פראית לעברו של סוון, שישב שיכור לחלוטין על מיטתי בחדר השינה. מבובלת מהסיטואציה, נכנסתי בצעדים כבדים לתוך החדר תוך שאני מורידה את השכבות הרבות שעטפו אותי מפני הקור הזועם בחוץ.

"סוון? איך נכנסת לכאן?" שאלתי בכעס.

סוון גיחך ארוכות ואז קם ללטף את קיפי, "הבעלים שלך חושבת שהיא הכי גאון כאן כי יש לה עבר מיסתורי, רק שהיא לא יודעת שגם לי יש כמה טריקים בשרוול, גם אני יודע לפרוץ מנעולים. בתים, מכוניות, מה שבא לך"

הוא התרומם, הביט בעיניי ואמר, "לא שהייתי פושע מעולם, אבל יש דברים שלא לומדים בבית ספר". הוא נישק אותי ואני חיבקתי אותו, עדיין אוחזת בתרסיס הפלפל, מתלבטת אם זה שווה לחיצה.

לא רציתי שהוא ילך, למרות שכבר הייתי עייפה וידעתי שאני חייבת לקום מוקדם בבוקר לסיים את עבודת הפוטושופ הניצחית, שנועדה לעוד יומיים.

רגע, כבר אחרי חצות! אז למחר, נבהלתי במחשבתי.

"למה באת? כמה שתית", ניסיתי לפענח את האדם שמולי.

"כוסית וודקה. ובכלל מה זאת אומרת? רציתי לראות אותך, לא התראינו כבר המון זמן וחשבתי שבטח את בבית לומדת למבחנים או עובדת, ורק רציתי שתדעי שאת הסטודנטית לצילום שלומדת הכי הרבה שפגשתי", הוא ציחקק בלעג שיכור שדחה אותי, עד שהשתחררתי בכוח מעוצמת החיבוק שהפך ללא נעים.

"מה עובר עליך? למה לא שלחת לי הודעה כמו תמיד?"

"זה לא כזה מסובך כמו שאת עושה את זה. גם אם דילגתי על שלב התקשורת ועברתי ישר לשלב הנוכח".

"זה לא מצחיק אותי, סוון. אני חייבת להגיש עבודה למחר, אתה לא יכול פשוט להיכנס אליי הביתה". הוא הפסיק לחייך ובאותו רגע הרגשתי שאני פשוט מרחמת עליו. "תראה, אני בטוחה שקרה משהו, ובאמת שאני רוצה לדעת. אבל אני לא מצליחה להגיע לעניין עם כל התשובות המתחמקות והחיוכים האלו. למה שתית כל כך הרבה? אתה מריח כאילו חבית בירה הקיאה, עליך אחרי לילה קשה ב- Badeschiff".

"עכשיו את תראי", סוון החזיר את החיוך לפניו ואחז בידיי. "לפעמים גבר צריך לראות אישה ולפעמים זו צריכה להיות בחורה ספציפית כדי שהיא תחייך אליו ותחבק אותו ותנשק אותו בשפתיים מלאות".

"סוון..."

"לא. את, היידי!", סוון עצר אותי. הוא חיבק אותי ושנינו נכנסנו יחד למקלחת.

אך גם מקלחת חמה במיוחד לא העבירה את השכרות שמילאה את סוון, שכמעט החליק ביציאה על מרצפות הקרמיקה הכחולות, הרטובות. יצאתי אחריו וניגבתי את גופו ששכב על הספה. אחרי כמה רגעים הוא התיישב והניח את ראשו על חזי.

חיבקתי את ראשו, והרגשתי איך עיניי נעצמות מכובד העייפות שהטביעה כל ניסיון להתעורר ולו במקצת.

"אולי תשתי גם את? ככה תביני אותי ותצחקי כמו בפעם הקודמת כשבאת אליי"

"אני לא יכולה. כבר שלוש וחצי בלילה ואני חייבת לקום עוד מעט כדי לסיים את ההגשה הנוראית הזו", ניסיתי להסביר לו את טיעוני.

הוא קרב את שפתיו לשלי. ובמהלך המוזר בהיסטוריית יחסיי עם גברים, נשך אותן בחוזקה.

"סוון!!! תתרחק ממני!!", זעמתי.

הוא צחק בקול. מעצבן ומרתיח, הלך אחריי וחיבק אותי, מתקרב שוב לתת נשיקה ונושך אותי בלחי. באותה השנייה כבר הפכתי אלימה והדפתי אותו ממני.

"די עם זה, תן לי ללכת לישון"

נכנסתי למיטה ונתתי לשרירי העפעפיים לעשות כרצונן. סוון נכנס למיטה מנסה לנצל תשומת לב אחרונה. "היידי, היי, את ערה", הוא ניסה. כבר לא הגבתי. קיוויתי שיסתובב לצידה השני של המיטה ויירדם.

"נו היידי", הוא קרא שנית.

"או קיי אם לישון את רוצה, אז בבקשה, אני הולך". הוא הדליק את האור בהכרזה ברורה והחל להתלבש.

"אתה לא חייב ללכת, אתה יכול לישון כאן", התקרבתי אליו בעדינות והנחתי את ידי על גבו.

"לא!", הוא הוריד את ידי והמשיך לנעול את נעליו. "את צריכה לישון וללמוד, ולעשות מה שאת רוצה. אני הולך ולא אמשיך להפריע לך".

קיוויתי באותו רגע שהוא באמת לא מתכוון לחזור. שאני לא אצטרך יותר לדאוג לשלומו של הפרמדיק הגרמני שאיתו ביליתי לא מעט לילות (וגם ימים, אם נודה באמת) בשנה האחרונה. כמו מכור שעובר גמילה כפויה, ידעתי שאני חייבת להרפות לפעמים בדרך כזו או אחרת מהגברים שאני פוגשת, שמא אתאהב ואאבד את העשתונות שלי שוב.

האהבה רק פגעה בי. היא מסיטה אותי מהמקום הנוכח שלי, והריכוז שלי בעצמי ובמטרות שהצבתי, ולא משנה כמה רע זה נשמע. אני חייבת להתרחק ולשים שוב את עצמי במרכז בדרכי הלא-באמת אגואיסטית, אלא בעיקר הגנתית.

סוון סגר את המוזיקה שבקעה מהמחשב, סגר את האור ויצא מהבית תוך שהוא ממלמל "לכי לישון, נסיכת השינה.. לכי לישון..."

לא קמתי בכלל לנעול את הבית. במיוחד אחרי שהוא פרץ את הדלת, הרגשתי שאין טעם בלבזבז את שעות השינה על דבר כה מיותר. שקעתי בשינה עמוקה, שנחתמה לצערי לאחר לא יותר ולא פחות מחמש שעות. קמתי בכעס על כך שאני מבזבזת את זמני על גברים שיכורים בשעות הלילה המאוחרות במקום להתעסק בעיקר, בריכוז המקסימלי אליו שאפתי בביצוע העבודות ובהכנה למבחני הסיום.

לא שמעתי מסוון שבועות רבים לאחר המקרה.

נראה שהכמיהה שלי לקץ הקשר אכן הגיעה, דבר שבאופן מעט פרדוקסלי גם גרם לי לצער, כי הבדידות חזרה לסורה, להיות מרכז חיי.

מה אאחל לך סוון? שלא תחזור על הטעויות שלך, שתמצא בחורה שתאהב אותך באמת, שהחיים יחייכו אליך כמו שאתה מחייך אליהם, בממזריות קלה וחמימה.

הרי זה מה שאתה עושה כל חייך, להציל את החיים, בניגוד גמור אליי.

לא הצלתי אף אחד בחיי (באופן ישיר). לא חיבקתי אף אחד במגע מנחם ואציל כמו שאתה יודע.

אז מה אני עושה כאן, חוץ מלפגוע?

לרוץ ולבעוט, לברוח ולירות.

אני בטוח נמצאת כאן בשביל משהו.

רק אם ההמתנה המתמדת הזו לתשובה לא הייתה מפריעה לי לחשוב.