יומן אירועים

מרתון ברלין ראשון שלי, בעצם מרתון ראשון בחיי.

מעולם לא רצתי חצי מרתון או הייתי קרובה לכמות הק"מ הדרושה לכך מהפחד לפציעות ספורט או החמרה של אלו שהתפתחו מהצבא.

אבא שלי תמיד אמר אמר שמרתונים הם מעט מיותרים לאנשים שלא רגילים לתחרויות מבחינת הלחץ שמופעל על הרצים לפני התחרות והרצון לרוץ כמה שיותר כדי להשיג תוצאה מרשימה.

"למה את צריכה להשתתף במרתון תל אביב? מה רע בריצה השקטה? זו שעוזרת לחשוב ולנקות את הראש?"

"לא יודעת אבא, זה רעיון של החברה מהיחידה בגלל שיש ייצוג לרוב הלוחמים מהיחידות המקבילות".

"אבל גם ככה אסור לכם באמת לרוץ עם סמל יחידה, בכלל, אתם יחידה סודית, איזה ייצוג יחידה סודית צריכה", אבי המשיך להתנגד להשתתפות במרתון תל אביב של השנה החדשה לאחר שסיפרתי לו בשיחה בדרך הביתה מתחנת הרכבת.

הוא לא היה היחיד שחשב ככה.

גם המ"פ שלי התנגד לרעיון שמשהו ממה שאנחנו מבצעים ייצא החוצה.

"אף אחד לא רץ. גם לא בקבוצה וגם לא כיחידים. זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, שתיחשפו, שיצלמו אתכם לאתרי אינטרנט או כתבות בעיתון".

הושארנו בבסיס בסופ"ש של מרתון תל אביב.

"עאלק פעולת איסוף מל"מ" קרא אחד הסמלים במהלך ארוחת הצהריים של אותה שבת.

"סתם מסכנים אותנו בכניסה לבית לחם כדי למנוע מאיתנו לרוץ. בסדר הבנו אסור, לא צריך לסגור אותנו כאן ועוד להמציא לנו תירוצים על איזה שב"ח שסרח ועכשיו צריך לחפש אותו".

אותו סמל קיבל שבת נוספת, אות הזהרה למי שיחשוב להתחיל מרד.

המ"פ כינס אותנו לאחר אותה פעילות בבית לחם לשיחה דחופה.

נזרקנו על הכיסאות במועדונית היחידה, עייפים ומטונפים מההתגלגלות ברחבי הקאסבה, כמהים למקלחת צוננת ולמיטה בחדר.

חלק מהחיילים נרדמנו על ידית הכיסא תוך כניעה לעייפות כבדה וחלק צחקו על מה שהיה במהלך הפעילות, עדיין מלאים באדרנלין שזרם בגופם.

"ארתור הזה, תגידו, איך אפשר להירדם בשטח? הא? סבבה אני מבין כבר ארבע בבוקר וקשה אבל לנחור"?!

טומי צחק צחוק מלא מבטא צרפתי.

"אל תדאג טומי, הוא ממשיך לישון גם עכשיו" ילנה צעקה לעברו מהחדר השני.

גיכחתי מתוך שינה.

"בוא נסיים עם זה. אני יודע שאתם מותשים ושיום שבת כבר ואני באמת לא רוצה להחזיק אתכם יותר ממה שאני צריך" המ"פ ניסה להרגיע את הרוחות בקולו המדוייק.

הוא נשען על הכיסא, מביט בנו במבט חד ותקיף, נותן לכוח הכבידה להחזיק את גופו התשוש.

"עשיתם עבודה יפה שנסכם לאחר צאת שבת".

"כבר נכנסה שבת אז מה זה משנה באיזו שעה נעשה בריף סיכום" הנרי מיהר להגיב.

"תיזהר ממני הנרי, לפני שאתה נשאר לנקות את הפלוגה בזמן שכולם הולכים לישון" שאג לעברו אוליבר הסמ"פ.

"אני מבין שאתם גאים ביחידה הקטנה והמיוחדת שלנו, שאתם רוצים ייצוג, להראות נוכחות, שיש לכם כוח במלחמה הזו. באמת מבין".

הוא עצר לרגע והביט בנו, מלוכלכים ומזיעים, מתעפ"צים למול עיניו הרציניות.

"הנרי, כשאתה יוצא הביתה, איזה מדים וסמל יחידה אתה לובש?"

"של חיל האוויר, אני חייל במצפה רמון".

"ואת ילנה?" הוא הפנה את מבטו.

"אני צלמת צבאית, בדיוק נסעתי לצלם סוף מסע כומתה של יחידת שקר כלשהו או סיור של לוחמים ביד ושם".

"שאני אמשיך? אתם מבינים?"

"חלקכם חוזרים הביתה על מדי צנחנים או גולני. חלקכם ג'ובניקים בחיל האוויר."

"אתם מייצגים הכל חוץ מהיחידה הזו. לא מול החברים, לא מול ההורים ולא מול הכלל".

"אתם לא רכוש צה"ל, אתם סוד צה"ל, כמו הרבה יחידות מודיעין ובל"שים".

"אתם צריכים להיות גאים במה שאתם עושים, ואני באמת לא חושב שאני צריך להתחיל לפרט בשעה כה מוקדמת של הבוקר מה עברתם במהלך השירות שלכם"

"כמה מחבלים חוסלו וכמה פעולות טרור נמנעו, ולא רק בגלל כל היחידות שיצאו לרוץ ביחד בעוד כמה שעות לאורך הים מתוקף גאוותם המאוד מובנת ביחידה שלהם".

"אם יש כאן מישהו שעוד לא הבין את דבריי, שיתקלח, יישן טוב ואז שייקח את חפציו ואז אולי נוכל לסדר לו תפקיד באחת היחידות שרצות מחר".

כולנו ישבנו פעורי פה באותה מועדונית בבסיס, אי שם במרכז הארץ .

המ"פ יצא מבלי להוסיף עוד מילה מיותרת .

אוליבר הסמ"פ נשען על הקיר בפינת החדר והביט בנו, מלאי תסכול מאותו סופ"ש משובש, מעט מבולבל, מעט עייף.

"משוחררים", הוא לחש , ויצא בריצה אחרי המ"פ.

נשארנו בחדר למשך דקה פעורי פה, מנסים לאסוף את הגאוותניות המיותרת שדבקה בנו בפעולות האחרונות.

כל אחד קם ממקומו בשקט מוחלט ויצא לעבר המגורים.

השירים שבקעו מהמקלחות הוחלפו ברעשי זרימת מים.

ילנה ואני היינו נוהגות לדבר במשך שעות ארוכות , גם לאחר הפעילות וגם מתוך עייפות מלווה בנפילות עפעפיים ופיהוקים לא נגמרים.

תמיד צחקנו על כך שהדבקנו אחת את השנייה בפיהוקים ממושכים, כשאחת מתחילה והשנייה מצטרפת לרצף נוראי עד שהיינו מבינות את הרמז מהגוף המותש וסוגרות את האור.

אך לאחר השיחה ילנה אפילו לא הביטה בי.

היא ייבשה בחופזה את שיערה הבלונדיני הבוהק ומיהרה להיכנס למיטה.

הבטתי בהשתהות במראה, מנסה לאסוף שאריות אחרונות של כוח כדי לצחצח שיניים כשמברשת השיניים כמעט ונשמטה מבן אצבעותיי.

כשנכנתי לחדר  היא כבר ישנה שינה עמוקה, לא לפני שכיסתה את כל החלונות בכריות וסדינים לבל תיכנס קרן שמש מציקה שתאיר אותנו מהשינה הכל כך הכרחית הזו.

טיפסתי על מיטת הקומותיים וראשי צנח על הכר.

מזג האוויר החמים נתן תחושה שהטמפרטורה עוטפת את הגוף מספיק כדי לחסוך ממני את המאמץ להתכסות בשמיכה.

תמיד הייתי רצה אך בשנה האחרונה התחזקה בי המחשבה שאני מסוגלת לרוץ את מסלול חצי מרתון ברלין, מחשבה שהתחזקה לאחר צפייה בכתבה ששודרה באחד הערבים במהדורת החדשות המרכזית בנושא העלייה במספר האנשים העוסקים בספורט שלא באופן מקצועי והכנסת שעת כושר בכל בוקר בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים.

במרכז הכתבה כיכב מאמן כושר המכין קבוצות ריצה למסלולי מרתון שהסביר כיצד לייעל את האימון, בהיבט התזונתי והלבוש ועד הסברים על מתיחות והרפייה שהיו הכרחיים למניעת פציעות.

הבנתי שאם אני רוצה להיות מוכנה אני חייבת לנצל את זמני הפנוי לריצה ופחות לחיפוש חתיכים באפליקציית היכרויות.

לפני המרתון ההחלטה להשתתף במרתון הייתי מקפידה לרוץ כ-10 עד 13 ק"מ לפחות שלוש פעמים בשבוע וכחודשיים לפני המרתון הגברתי מעט את הקצב אך השתדלתי שלא להפעיל לחץ רב מדי על הגוף באימונים המאומצים ועדיין הייתי חייבת להאריך בכל אימון את הריצה בחצי ק"מ מבלי להגביר את הקצב.

הכנתי את הפלייליסט בטלפון לפני הריצה, משתדלת שרוב השירים יהיו בעלי אותו מקצב.

שירי מועדונים ברמיקסים כמעט זהים, לא דבר שמסובך למצוא באינטרנט, גם בלי להשתמש באפליקציות ריצה שסיפקו למשתמשים פלייליסט ריצה מובנה משלהם, אם תשאלו אותי- לא שירים ששווה לצאת מהבית בשביל להקשיב להם תוך ניסיון להתכונן למרתון הקרב.

10 ק"מ ב-55 דקות. זה לא מספיק.

לא מספיק לאצנית שבקיץ האחרון הצליחה להשיג תוצאה מרשימה שעמדה על 10 ק"מ ב38 דקות.

"אל תהיי קשה עם עצמך היידי" אבא כתב.

"את חייבת לתת לרגליים שלך להסתגל לתנועה נכונה בקצב קבוע. את לא יכולה לכפות על הגוף שלך מאמץ שהוא לא רגיל אליו, ככה נוצרות פציעות ספורט".

"אבא אני יודעת! אתה לא צריך לפרט. זו לא פעם ראשונה שאני צריכה להתאים את עצמי לשגרת אימונים!" ניסיתי לחסוך ממנו ובעיקר מעצמי את המשך ההטפה, שכן אין סיכוי שאורטופד ייתן לבתו להיות "קורבן" לפציעת ספורט.

"נגעים במוניסקוס, שחיקת סחוס, שברי מאמץ, דורבן (דלקת פציה פלטרית-אם להיות מדויק), IBTS..."

"בסדר אבא אני מכירה את הרשימה, זו לא פעם ראשונה שאתה מזכיר את הפציעות הללו."

"ואת עדיין אצנית. מאז התיכון וגם עכשיו, והתפקיד שלי הוא לשמור עלייך- אז תני לי לשמור עלייך. אם לא כאורטופד אז לפחות כאבא שלך שקצת מבין עניין" ההודעה נשלחה ולאחריה סמיילי קורץ, למרות שלא נראה לי שלקרוץ היה בדיוק הצורך של אבי כרגע.

למעשה הוא הרגיש רציני למדי.

סגרתי את הטלפון ונכנסתי להתקלח.

קיפי נשכבה במקומה, קרוב לחלון כדי שהרוח המנשבת תצנן מעט את גופה לאחר הריצה המאומצת.

כנראה היא היחידה שבאמת יכלה לסבול את הקילומטרים המרובים בלי כל הכאבים המיותרים שתקפו במהלך הריצה ולאחריה.

יום המרתון הגיע.

קהל גדוש מתאמנים נאסף בסמוך לשער ברנדבורג בשעת בוקר מאוחרת של יום ראשון.

מנסה למתוח את גופי לפני המסלול המיועד שכלל לא יותר מ21 ק"מ (עוד לא מוכנה ל42 ק"מ שנראו לי אכזריים מידי לאדם שעד לפני כחודש מירר על הקושי בלצלוח חורף ברלינאי סביר).

הנפתי את ידי לצדדים כחלק מאימון דינמי שאבי המליץ לי לעשות, כשאני מנסה לתבל בהקפצת עקבים לישבן.

לא הייתי היחידה בין ההמונים שהכירו את הטריקים הללו.

בעיקר הרצים בקבוצות המאורגנות ביצעו אותן.

לבושים במדי רצים מיוזעים ותואמים, מחקים את תנועות שותפיהם כהשתקפות ראי מדוייקת.

אלוהים, אפילו הנעליים שלהם היו זהות.

הדבר היחידי שבד"כ הבדיל בין הרצים, דבר שהוא כ"כ אינדיבידואלי מטעמי נוחות והטעמה אישית לרגליו של הרץ.

ורק אני חשבתי לעצמי כמה נוח לי בנעלי הספורט המעט שחוקות שידעו כבר כמה ק"מ בעבר.

גמעתי את הטיפות האחרונות בבקבוק המים והתקרבתי לקו ההזנקה.

"ואני חשבתי שאני היחיד שהגיע לכאן לבד, בתחרות נגד כל קבוצות הרצים המאורגנות".

הבטתי לצד שמאל שלי. בטוחה שהגיעה כבר העת להפעיל את מוזיקת הריצה הרגילה שאמורה הייתה לעורר מעט מוטיבציה ואנרגיה, אך משהו הפריעה את ההכנה הרגשית הזו.

משהו שנראה טוב במיוחד.

ושם הוא היה. מתנשא לגובה 186 ס"מ, לבוש בחולצת המרתון שאמורה לנדף את הזיעה הניגרת מגופו בשעות הבאות של אותו בוקר אביבי.

"ג'ון". הוא השיט את כף ידו הגדולה לעברי במעין לחיצת יד ספורטיבית.

לא הצלחתי לזהות את המבטא המוזר שהשתרבב במילים הבודדות שאמר בשניות האחרונות.

שיער שחור שהתחיל להאפיר במקצת.

"היידי". הושטתי את ידי לעברו.

נדמה היה לי שידו מכסה הרבה יותר מיד אחת שלי. חולצת אימונים יקרה למדי של חברת "אנדר ארמור",ואוזניות  מקצועיות של "פיוניר מדגם אייץ' די ג'יי 2000 ו... מה זה? תחבושת גרב שביצבצה מתוך נעל הספורט.

משהו במראה השזוף לא תאם את האוכלוסיה מהצד הזה של אירופה.

הלוואי ולא הייתי מסוגלת להבחין בכל הפרטים הללו בזמן כה קצר אך הדבר היה כל כך טבעי ונבע מהרגל שהשריש בי מוני עוד מימי האימונים הראשונים כשהיינו יושבים מעל הגשר שהשקיף על הפארק המרכזי.

מוני שאל אותי באימון הראשון מה אני רואה הפינת הישיבה בשעה אחת שלי.

כשעניתי שני אנשים המנהלים שיחה הוא צקצק והניד את ראשו לשלילה.

"זו לא התשובה שאת צריכה לענות כשאת אוספת מידע על הסביבה, על האוכלוסייה". הוא התשנף והמשיך להסתכל לעבר הזוג.

"מה היא לובשת, מה הוא לובש?"

"היא חולצה ומכנסיים והוא דגמ"ח וחולצה קרועה".

הוא שוב התנשף, אולי כמעט מיואש.

"היא לא לובשת סתם חולצה. זו חולצת משרדים, אולי במחיר מעט יקר, ונעליי אלדו, שלטעמי, יקרות מדי מערכן האמיתי".

"והוא?" שאלתי בסקרנות שהתגבשה בי.

"תסתכלי על הדגמח המיושן וחולצת צבא גזורה עם הכיתוב "סוף קורס מ"כים ".

"יש ביניהם איזשהם הבדלים בתפיסת דרך החיים כשהוא עדיין לובש בגדים מעט מיושנים מתקופות קודמות בחייו, אולי מתקשה לשחרר אותן משגרת היום יום, כשהיא לעומתו, ייצוגית ורשמית, אולי כחלק מדרישת העבודה או כדי לעשות רושם עליו".

ככל שמוני פרט יותר ויותר כך העניין שגיליתי בזוג הלך וגבר.

"אולי זה דייט ראשון" ניסיתי את מזלי בחוסר ביטחון.

"אני לא מאמין- הביטי, הם לא יושבים מאוד רחוק אחד מהשני ועדיין לפי איך שידיה שלובות זו בזו נראה שהיא מעט מסתייגת ממה שהוא אומר, בניגוד אליו- הוא מדבר עם הידיים ואין לו בעיה לאחוז בידה או להניח יד על הכתף שלה, מה שמצביע על קרבה ומתן ביטחון לשותפתו לשיח".

"זה מדהים, כמה אפשר ללמוד בזמן כה קצר על אנשם שאני לא מכירה".

"זה נכון, אך תצטרכי הרבה ניסיון. וזמן".

מוני הסיר את משקפיי השמש מעינייו והפנה את מבטו אליי.

"את צעירה, זו חולשה אך נמשיך לתרגל לא מעט את הנושא בתקופה הקרובה, מה שאומר שכשיעורי בית תצטרכי לנסות לבצע את ניתוחי המצב הללו לבד, אולי אפילו תוך כדי ריצה, כשדמויות חולפות על פנייך במהירות, תנסי להתרכז במה שראית- לבוש, טכנולוגיה, דמויות שהיו שותפות לסצנה ואפילו סוג רכב אם יש".

הכרוז הכין את הנוכחים ליריית הפתיחת.

מיהרתי להפעיל את אפליקציית הריצה שמדדה את המרחק, הצעדים והמהירות שרגליי עברו.

המוזיקה החלה לבקוע מהאוזניות הגדולות שכיסו את אוזניי.

כבר לא שמעתי את ההזנקה.

גופי היה מוכן כלמלחמה כשתחושת דפיקות הלב אחזה בחזי ולא בגלל היפיוף שרץ לידי.

כל אותם רצים שנעמדו לפניי עד לפני מספר שניות כבר חצו את קו הפתיחה, משאירים אחריהם בקבוקי מים וחבורת מעודדים שהביאו מהבית או מהעבודה.

הוא המשיך לרוץ לידי בחלק גדול של המרוץ, על אף שניסיתי לשנות את קצב הריצה הקבוע שעמלתי עליו כ"כ הרבה זמן.

נדמה היה לי שכמוני גם הוא בא לבד, עירום ממעריצים.

האפליקציה החלה להתריע על הקילומטרים שהרגישו כזוחלים מתחת לנעלי הריצה שלי.

עוד ק"מ ועוד אחד שנגרר אחריו.

"שלושת הקילומטרים הראשונים הכי קשים. אני יודעת שהכי יכאב עכשיו ואז הרגליים יתרגלו" חשבתי לעצמי, מזיזה את השפתיים בלי להשמיע קול.

מרימה את רגליי הכבדות שכבר התקרבו לקו המתריע על אמצע מסלול חצי המרתון.

הדי ג'יי מרטין גריקס מקפיץ לאורך שארית המסלול את אוזניי שבולעות כל תו והרגליים שתופסות בקלות את הקצב.

האוויר היה רענן, אפילו חמים ביחס לעונה הנוכחית בברלין שידעה כמה ימי גשם טרופים לאחרונה.

לא שהיה מפריע לי גשם שישטוף את הזיעה אבל נראה שאנו הרצים לא יכולנו לבקש מזג אוויר יותר מתאים, נטול שלוליות טובעניות וכבישים חלקים.

עוד כמה שניות ואגיע לתחנת המים בריצה בקצב מדוד, רק שלא אאבד את  קצב הריצה עליו הקפדתי עד כה.

נותת לטיפות המים לעבור בגרוני, בשלוקים קטנים, ומסיימת את כוס המים שהגישה לי הבחורה בעמדה שנראתה חייכנית למדי.

טוב, היא לא באמצע ריצת מרתון מיוזעת ועדיין זוכה לתודות וחיוכים מהרצים החתיכים שמגיעים לתחנה כל כמה שניות.

6 דקות לקילומטר.

אסור לי לרדת מזה.

"בלי ספרינטים ובלי קפיצות", הזכרתי לעצמי, נחושה לסיים את המסלול בזמן אליו כיוונתי.

החולצה כבר נדבקה לגבי, רטובה מזיעה צוננת.

עוד 7 קילומטרים.

עכשיו זה היה תורם של לינקין פארק להציף מחשבות צלולות שהרבו לעלות במהלך הריצה.

"ניסיתי כל כך הרבה" כמו ששר סולן הלהקה.

"ניסיתי כל כך הרבה" חשבתי לעצמי בתוך הצעדים המהירים שמסיימים את הק"מ ה-14.

ניסיתי" לשמור על ציונים גבוהים, על משכורת נורמלית בעבודה שאני לא סובלת".

"ניסיתי" לשמור על היחסים עם סוון, גם כשלא האמנתי שהם באמת מה שאני רוצה, גם כשרציתי לחדש ולחתוך והבנתי שהנוכחות שלו היא קסומה בעיניי.

שקשה לי לנתק אותו למרות שהוא לא באמת מחויב להישאר אבל נראה כמו נר דולק בחלון ביתי בלילה ברלינאי מושלג.

אבל סוון כבר אינו.

וזהו הזמן להמשיך.

עיניי חיפשו אחר הבחור החמוד מקו הזינוק.

אולי יהיה לי מזל ואפגוש אותו בסוף המסלול.

אני מקווה.

אולי אני סתם מלאת אשליה.

גברים מהסוג שאהבתי היו כמו "חדי קרן בעונה זו של השנה, לא קיימים ברדאר" (טוב זה רק ציטוט של לני שתמיד טענה שבחורף מדד המציאות בטינדר יורד עקב חתיכים שמחפשים בת זוג לחורף וחוזרים לרווקותם עם המעבר לשעון קיץ).

אולי אני לא צריכה להתמקד בכך עד בחינות הסיום.

להישאר נקייה ממחשבות מיותרות על גברים שיעבירו את הזמן שאין לי.

"זהו זה" חשבתי לעצמי.

צריכה להישאר לבד עד סוף השנה.

עד שאמצא התמחות טובה. איזו עוזרת צלם עתונאות שקר כלשהו.

אולי אפילו לא בברלין או בכלל בגרמניה.

 אולי אצליח בדנמרק.

המחשבה פסקה כשנאלצתי לעקוף בלית ברירה קבוצת רצות שהתעסקו בעיקר בהרמת מורל בסנגנון חדר אוכל במחנה קיץ של הצופים. רועשות ומעכבות.

כמו חניכה רעבה שלא מחכה שכל שירי ה"ג'ים על איה כל הלילה" יסתיימו וגונבת כמה ביסים מפת הלחם בלי שהמדריכים ישימו לב.

"בקשה שייגמר!" שוב פלטו שפתיי בלי קול.

אני אוהבת לרוץ, אבל לא עם ההמולה מסביב והתחרותיות שרודפת אחריי.

תוך רבע שעה, או כמו שאני אוהבת לאמוד את הזמן, "לאחר ארבעה שירים וחצי", נגמרו להם גם הק"מ ה15 וה16. "תכף גם ה17", ניסיתי לעודד מעט את הנפש שכמעט וויתרה לרגליים שהפכו כבדות.

"זו החומצה הלקטית שנוצרת עקב נשימה אנארובית  של התאים שמפריעה לך לרוץ" שמעתי את קולו של אבי בראשי, מנסה להסביר את פשר הכאב הנוכחי בזיכרון ישן.

המחשבה כבר לא הייתה נקייה כמו בשאר הריצות אלא מבולגנת וצפופה כמו המון רצים לפני קו הסיום.

מנסה להחזיר את ראשי למסלול הריצה לאחר שהרגליים כבר צלחו את קו 19 הק"מ.

ואז-  הארה. אאוריקה!

פתאום הבנתי.

למה אני רצה במרתון המטופש הזה בכלל.

זה קטרזיס כזה. התפכחות משונה לעובדה שידעתי מזמן.

אני לא צריכה את המירוץ הזה כדי להתחרות ולשבור שיאים, גם לא כדי להוכיח לעולם שהנה, צלחתי את מרתון ברלין.

אולי הייתי מיובשת ואולי גופי היה עמוס אנדורפינים טובים.

לא צריכה את כל הרצים האלו מסביבי כדי לרוץ לבד. גם לא כדי להרגיש לבד.

אני צריכה להמשיך לרוץ בסביבה שלי, בלי המרדף המתמשך של האנשים שמסביבי, אחד אחרי השני, גם אם העניין לא גלוי או ברור לכל הצדדים, אם באופן מלא או חלקי.

אני צריכה רק את המוזיקה ונעלי הריצה שיגנו.

"500 מטרים לסיום" התריע שלט גדול בצד הדרך.

שיר אחרון לסיום, ועכשיו תורם של לונדון גרמר בשיר שהוא בכלל קאבר למשהו לא ישן כל כך.

"עזור לי לאבד את ראשי" היא שרה.

"ואתה, תהיה משהו שאני לא יכולה להגדיר" הצטרפתי אליה ללא קול.

מחישה את צעדיי.

400 מ.

300 מ'.

200 מ'...

גל אחרון של אנרגיה.

נותנת את כל כוחי ועוקפת במספר שניות חבורת איילות מלאה מרץ ומוטיבציה שחסרה לי.

וזהו.

שפכתי על ראשי את שארית המים שהיו בבקבוק, ניסיון אחרון לצנן את הגוף בסמי מקלחת.

לחיי היו אדומות ובערו כאילו נרדמתי בטעות על שפת הים (לא דבר שלא קרה לי מעולם, אפילו בצבא, ואל דאגה, שבוע ריתוק לא ירגש את מי שרגיל לסגור 21 ימים, 11 ימים ו... כבר הפסקתי לספור כמה זמן כבר נשארנו בבסיס).

אחרי שעה, חמישים ושתיים דקות מנסה להתהלך מעט ונופלת על הקרקע.

מותחת את רגליי רק לרגע ומנסה לקום.

"חכי בלונדי, אני אעזור לך", ג'ון מיהר להושיט לי יד והמשיך לצעוד לצידי במשך חצי שעה מסיום הריצה.

"חייבים ללכת אחרי ריצה כזו, לא להפסיק את הפעילות לחלוטין" הוא ג'ון חייך ושילב את ידו בידי.

ג'ון היה הפרס שלי במרתון הזה ולא אף קטרזיס או שיא חדש יחלפו להחליף זאת.

גם המחשבה שסיימתי חצי מרתון לא יכלה להשיג את דפיקות לבי כשחיזקתי את ידי שהייתה לכודה בידו.

"לבד עד סוף הסמסטר. כן ברור." עברתי בראשי על המחשבות האחרונות וקיוויתי שגם ג'ון יחשוב כך.

"ממשיכה להופעה של הדי-ג'יי בערב בכיכר?" הוא התקרב מעט יותר.

"אני מניחה שכן, רק חייבת לחזור לדירה לנוח ולהתארגן לכמה שעות".

"כן זה ברור, זה מה שכולם עושים. אז אני אראה אותך במסיבה, נניח 5 שעות?"

"כן, אני מניחה שכן"

הוא חייך.

"עוד 5 שעות, אני אחכה לך"

התנשמתי בכבדות, מציקה. "כן מבטיחה"

הוא הגיש ל את בקבוק המים והלך.

איזו סתומה אני, מרוב התרגשות כבר שכחתי לשאול איפה לחכות לו.

פתחתי את דלת הדירה וקיפי קיפצה לעברי ומחתה בלשון לחה את הזיעה מפניי.

"קיפי, אני אתקלח ונצא בסדר?" חיבקתי אותה והיא חזרה למקומה, מחכה בסבלנות שאסיים עם עיסוקיי.

השעה הייתה כבר שעת שקיעה והכיכר החלה להתמלא באנשים.

חלקם עטורי מדליות מהמרתון שהסתיים לפני כמה שעות.

יכולתי לזהות את חלקם, לפחות לפי סרטי הראש שסימלו את קבוצת הריצה אלה השתייכו.

מקווה שיצוץ פתאום, התקדמתי בין כל ההמון הנרגש והרועש, עוברת את דוכני האוכל, עמוסי נקניקייה בלחמניה, פיצות ועוד דברים שלא יכולתי להכניס לפי בסוף אימון שכזה.

כבר שכחתי שרציתי לאכול לפני המופע של הדי-ג'יי היווני שהובא במיוחד לרגל המאורע.

גלגתי את החולצה מעט כלפי מעלה כדי לאוורר את הבטן.

היה לי חם, כאילו המעלות החלו רק לעלות, גם כשהשמש כבר כמעט ושקעה.

והתיישבתי על הרצפה קרוב לבמה.

הקהל התכנס במהירות על הרחבה מול בימת המופע.

האורות דלקו וכבו בתורם. מחליפים צבעים ומיקום.

"ערב טוב למרתון ברלין!!!!" צעק הדי-ג'יי במבטא וטון שנשמעו לי מוכרים לפתע.

"זה לא יכול להיות" חשבתי.

הקהל שאג והריע בהתלהבות, עדיין מלאים בעוצמה ואנרגיה מהשמחה שהייתה מסביב.

לבמה עלה גבר שהתנשא לגובה 186 ס"מ בשיער שחור שהחל מעט להאפיר, ונטול חולצה.

"מוכרח לומר  לכם שממה שראיתי בחצי המרתון אתם עדיין עם דיי מופרע..."

הוא צחק והקהל הריע.

"בואו נראה אם נשאר לכם עוד כוח לרקוד" הקהל שאג בעוצמה והמוזיקה התגברה.

אחזתי בבקבוק הבירה והתחלתי לרקוד.

הרגשתי איך הכל מסביב נרגע באופוריה אלכוהוליסטית מוזרה.

המוזיקה הקפיצה את הקהל שנראה משתגע מהקצב המטורף והאפקטים שהתלוו אליו.

"רגע רגע רגע" הדי ג'יי הפסיק את המוזיקה לאחר כרבע שעה והקהל נראה מעט מבולבל ומאוכזב.

"חייב שתעזרו לי בתרגיל קטן".

נו באמת,זה בדיוק מה שרצינו עכשיו, הפעלת בריכה סטייל חמי געש.

"כשאני אומר הו אתם מורידים את הידיים למטה, כשאומר הי תרימו למעלה. יש?!"

המוזיקה חזרה לנגן בעוצמה והקהל המשיך לרקוד.

נראה שג'ון לחש משהו לבחור שהיה אחראי על האפקטים והמנורות שהסתובבו והחליפו צבעים בקצב זריז מעל הבמה.

"הי" הידיים הונפו מעלה

"הו" הן הורדו למטה

"הו"

"הו" "הי" "הו"... הקהל שלא התבלבל נראה כשדה חיטה ברוח של חודש מאי, רגע לפני הקציר. נעים לפי הקצב באחידות מדהימה.

"הי, הי, הו, היידי!!!"

“here John”!!!

קראתי לעברו הישר מהשורה הראשונה והאור כוון אליי לאחר שהמאבטח הענק הבחין בי.

איזה מזל שהגעתי מוקדם למופע ותפסתי מקום בקרבת הבמה.

השומר עזר לי לעבור מעל הגדר ולקפץ על הבמה.

ג'ון חיבק אותי והקהל הריע.

פתאום הכל היה וורוד ושמח גם בעיניי.

התרגשתי ממחוותו של אותו זר מוחלט שחיפש אותי בין זרים אחרים.

בכל יום אחר הייתי חושבת כמה רומנטי ודוחה להחריד זה היה, אבל המחשבה לא עברה אפילו לא לשנייה במוחי.

"מוכנה להמשך ההופעה מהמקום הכי שווה?!" ג'ון לחש באוזני והפעיל כמה אפקטים שהדהימו את הקהל.

חייכתי חיוך מטופש ורקדתי עם בקבוק הבירה באוויר.

ג'ון חיקה אותי והרים גם הוא את בקבוק הבירה והקהל אחריו. "לחיי האהבה ברלין" ג'ון ברך והקהל הריע ושתה.

במשך שעה וחצי רקדנו כמו משוגעים על הבמה חשופים לעיניי כל.