השתלשלות האירועים

"אתה יודע מה הכי מפחיד אותי?", שאלתי אותו בתוך רגע של סוטול ושכיבה על חוף הים.

"שאתה עוד רגע בן שלושים, ואתה מפחד שלא השארת שום חותם על העולם, כל יום שמתחיל אתה מרגיש כאילו אתה משהו רציני, אבל בסוף כל יום אתה מבין שאתה רק קוף בחליפה, ולא קוף מרשים במיוחד אם אפשר להוסיף. ואתה מפחד שיום אחד תתעורר ותגלה שאתה לא בן 30 אלא בן 53 ויש לך שלושה ילדים ואישה, ואפילו הכל די סבבה, וברוך השם אתה מרוויח טוב, ואין תלונות, כאילו יש, אבל שום דבר לא רציני מידי, במקרה הכי גרוע, נדחה את זה למחר. והנה אתה מסתכל אחורה ואומר לעצמך שלא גילית איזו יבשת נידחת, טיילת בג'ונגל מוזר, השם שלך לא מוזכר במילה אחת עם מייקל ג'קסון או אפילו מייקל פלפס, ובינינו, כל קשר בין השם שלך "למייקל" כלשהו הוא מקרי בהחלט. והכי נורא, אתה מבין שטיסות לחלל זה לא משהו שהולך לקרות בעשור הקרוב, אם בכלל, ואם בכלל יש חלל, אבל זה כבר סיפור אחר, והנה אתה תסיים את חייך כשאר האדם ולא יכתבו עלייך סיפורים או שירים או סרטים, וסביר להניח שאפילו הנכדים שלא יבקרו אותך יותר מפעם בשנה בקבר, אבל הם ידעו לצטט את כל השירים של פרדי מרקורי. 

ובסופו של דבר, אתה בקושי חלקיק חול בתוך כל הדבר הזה שנקרא 'חיים'"

הסתכלתי עליו במבט מופתע. הבירה כבר מזנן צנחה לי מהיד. 

"האמת", סיננתי אחרי שהרמתי את הבירה מהחול. "התכוונתי להגיד נחשים"