אני כבר עשרה ימים לא עצובה בכלל אחרי שחשבתי שהגעתי לשיא העצב ושזה לא ייפסק. אני יוצאת מהבית כבר שבוע רצוף וחזרתי השבוע פעמיים הביתה בחמש וזה ממש סבבה לי. בכיתי רק קצת מעייפות ותסכול. זה הכל. שום עצב גדול. גם לא עצב קטן.

זה מעט מפחיד שאולי אני מדחיקה רגשות ואני ממש בסדר עכשיו אבל בעוד שבוע אני אהיה בקרשים שוב וזה גם מסתדר מצוין עם התסריט ההולך וחוזר של דיכאון החורף שלי שמפסיק לכמה שבועות באמצע פברואר ואז חוזר בכל הכוח. אולי החודש המפחיד ביותר הוא דווקא פברואר ולא דצמבר, האשלייה הזו לעומת הידיעה שהיה טוב עד עכשיו ומעכשיו יהיה חרא. 

גם רבנו השבוע בערך כל שעה שהיינו ערים בה והבנתי כמה קל לי לנתק את הרגש ולעבור ישר לחשוב רגיל. וזו עוד נורה אדומה פתאום כשהמיומנות הזו מופיעה שוב.

עוד שבועיים בדיוק אני הולכת לשנות לעצמי את הפנים ולעשות אף חדש כי תמיד רציתי והאמת שאני די צריכה ואולי גם אתחיל להצטלם עם הפנים שלי ולא להתבייש להיראות. מפחדת שהאשלייה תתפוגג אז. שיחזור במרץ, העצב. לגיחה אחרונה עד שקיץ. התגעגעתי אליו קצת. הוא יפה.